לא זכיתי להכיר באופן אישי את הרב, אבל יש מצבים בחיים שאתה לא צריך יותר מכמה רגעים כדי לתהות על קנקנו של אדם, כמו בסרטון שהתפרסם שבו הרב אבי מוסר ד"ש לאשתו ולילדיו, ובחיוך שכולו צניעות מסביר בדרכו הייחודית מדוע יש דברים בעולם הזה – חוויות ורגשות – שהם מעבר למילים. הסתכלתי על הרב אבי, על הצניעות, על הביישנות, על בן אדם שכל המהות שלו שואגת 'מים שקטים', וחשבתי עלינו. על התרבות שלנו. עליי. על הצורך הקמאי שלנו בפרסום, בתהילה, בנרקיסיזם.

זכור לי איך לפני שנים, באחד מבתי הספר, ארגנו פעילות מקסימה עם חוויה חינוכית מיוחדת. הייתי מחנך חדש, ולאורך כל הפעילות המחנך השני היה עסוק באינטנסיביות יוצאת דופן בצילום התמונות, משל היה הצלם זיו קורן שנשלח לחזית. הוא צילם מימין ומשמאל, צילם מלמעלה ומלמטה, ובסופו של דבר, לא היה פנוי לתלמידים שלו ולו לרגע אחד משום שהמצלמה לא ירדה לו מהיד.

שאלתי אותו למה הוא מצלם כמו משוגע, והוא ענה לי: "אחי, אתה חדש בהוראה. תזכור את זה עד סוף החיים שלך: לא צילמת – לא עשית! פשוט מאוד. אם אין תמונות, אין מה לשלוח להורים. אם אין מה לשלוח להורים, הם לא יודעים מה עשית. אם הם לא יודעים מה עשית, אז כנראה שגם המנהל לא יידע מה עשית. אם המנהל לא יידע מה עשית, כנראה שמקום העבודה שלך יהיה יותר מעורער מאשר אילו היה יודע מה עשית. לכן, אח יקר, תצלם! תצלם כמו משוגע. אל תפסיק לצלם ולשלוח להורים".

מאז עברו כמה שנים, ואכן שמתי לב לתופעה של מורים ומחנכים שלא מפסיקים לצלם ולתעד. כל הזמן. מצלמים ושולחים להורים. ורוצים לדעת עוד משהו? גם אני מהמצלמים. כל הזמן. כי אין יח"צ יותר טוב לעצמך מאשר לצלם את הפעילות שאתה עושה. לדברר אותה. לכנס מסיבת עיתונאים ולקרוא לדניאל הגרי אחרי כל פעילות ומבצע מוצלח שאני מקיים. ככה התרגלתי, ככה הרגילו אותנו.

חשבתי על הרב אבי. על האמת הפשוטה שלו. על העומק. על האיכויות. על זה שלמרות שלא הכרתי אותו, נדמה לי, רק נדמה לי, שהוא לא היה באמת מהמצלמים. וגם אם כן, הוא בטח לא צילם בטירוף. הוא היה כל כך רחוק מזה – מכל השואו הזה, מכל בלגן היחצנות, מכל השופוני. מכל הרצון האובססיבי הזה לקבל כבוד ותהילה. אבל זה לא עזר. בסוף הכבוד והתהילה השיגו אותו, למרות שבוודאי מאס בהם.

שמעתי עליו מהרב דוד סתיו שהיה בעל מנגן עם נפש עדינה. הרב אבי היה מחנך בתיכון הימלפרב, שאיבד במלחמה כמה מטובי בוגריו. יש המון תכונות חשובות למחנך, אבל נפש עדינה היא בהחלט מהחשובות בהן. גם מבלי להכיר את הרב אבי, ברור לי שאם תלמיד שלו היה עובר חרם והרב אבי היה באמצע חופשה, הוא היה עוזב הכול ונותן את כול כולו בשביל להציל את נשמתו של אותו תלמיד.

בינתיים, אני מסתכל על תמונות של הרב אבי עטור בתפילין עם החיוך המבויש. עם מבט של אדם שיודע את מקומו בעולם. שלא מנסה לכפות את עצמו על המציאות, אלא זורם על גביה כמו גלשן מיומן שמתמזג עם הגלים. מסתכל וחושב לעצמי: א-לוהים, איזו אבדה.