הוא פשוט נגע בכולם

אני לא מאמין שאני עומד כאן ומדבר על הרב אבי, לא מבין איך אדם כל כך חי יכול למות.
הרב אבי עטף אותנו ב250 ימי מילואים שעשינו
באמת בכל הצרכים.
בבתים שהיינו במטולה ובקרית שמונה, יש לי היסטוריית התכתבות איתו מפה עד…
תמיד בחינניות, תמיד בשמחה, תמיד במאור פנים.
גם כל הזמן הוא היה אוהב לומר "מתוק"
היינו לומדים איזה פסקה ברב קוק והוא היה אומרים "איזה דברים מתוקים".
זה באמת עשה טוב לכולם
כל הזמן הייתי מחמיא לו על הוורבליות שלו,
כאילו הוא נולד לנאום.
הוא היה יושב ואומר לנו דבר תורה בין מנחה לערב שבת. יושבים כולם, גם חילונים, גם מסורתיים שמגיעים לשבת. יושבים, מטים אוזן
הוא דיבר מאוד טוב, תמיד מתובל בציונות, שרק מישהו שבאמת חי את זה יכול לדבר ככה.
הוא עטף אותנו ודאג לנו
ופתח קבוצה שקראו לה "מילואים ברוח"
והוא כל יום היה שולח חיזוק יומי, כל יום.
הייתי גם מסתכל לפעמים בלילות ורואה אותו מקליד את החיזוק היומי,
והוא לא היה שולח אותו עד הבוקר כי הוא היה עורך אותו, משפץ אותו וחושב עד שהוא היה משחרר את זה בבוקר – "חיזוק יומי מספר 54 ללחימה"
לקראת הסוף הוא התחיל גם עם סרטונים.
כשהייתי שם בכפר הארור הזה, היינו חמישים מטר מהאירוע.
לא הבנו שיש הרוגים, בתחילת האירוע
אני הייתי בנקודת איסוף פצועים, הביאו לנו 12 פצועים.
ראיתי את החייל של הרב אבי פצוע, חבשתי אותו העפנו אותו לפינוי
וזהו חשבתי שבזה נגמר האירוע.
אחרי חצי שעה בערך אמרו שיש הרוגים, ולא הבנו מי זה יכול להיות ואיך פספסנו.
ואז אחרי כל המאמץ הקדחני הזה אמרו הרב של הגדוד. מה? מה? זה לא התחבר לאף אחד . לא מבון מה הוא עשה שם.
זה לא רק הוא, כל החמישה שנהרגו הם באמת. (היו הכי טובים)  תמיד אומרים את זה, אבל הם באמת היו הכי טובים. הטופ שבטופ.
זה כאילו ה' סידר את הקלפים ופשוט לקח אותם איתו.
כלומר כל אחד שם היה אדם נוצץ, תמיד הכל בנועם, בחיוכים, לזרום עם החיים, לא צריך לכעוס. תמיד כמה שאפשר במאור פנים וחיוך.
הוא השיג יותר חיוכים מאשר כל רב שאני פגשתי בכל מסגרת אחרת בחיים שלי.
הוא פשוט נגע בכולם, הוא דיבר עם כולם, וכל אחד הרגיש כאילו זה קשר אישי וקרוב.
לנו היה את המשבר אמוני. איך יכול להיות שאדם, חייל של אלוקים כל כך טוב, באמת אחד מהחיילים הכי טובים שהכרתי. שהקדוש ברוך הוא גרע את קידוש ה שהוא עשה בעולם?
אני לא ראיתי רמות כאלה,
כולם אהבו אותו מהתצפיתנים והתצפיתניות, עד לחימוש והוא פשוט דיבר עם כולם, אהב את כולם, דיבר עם כולם בגובה העיניים.
ואני אומר למה אלוהים? למה? חייל כל כך טוב, כל כך הפיץ את האור שלך בעולם, כל כך ידען, פוסק הלכה, תמיד מואר. למה? למה לקחת אותם? את האנשים הכי טובים שלך

אין לי באמת נחמה לדבר הזה אבל במעגל שיח שעשינו ביום עיבוד, אחד החברה אמר שהאנשים האלה היו מאוד גדולים וכל פעולה שלהם בעולם הייתה פעולה עוצמתית וגדולה ובאמת הרב אבי כמות הקידוש ה' שהוא עשה.
באמת אני אדם שראה את זה, כל הזמן הערצתי אותו.
אמרתי איך היה לו כוח לכולם וסבל את כולם ודיבר עם כולם ואפילו חיתן אנשים מהגדוד.
אנשים היו בלתי נסבלים במיוחד בלחץ המלחמה ולחץ הבית אנשים, עושים עשרות ימי מילואים והייתה לו סבלנות לכולם. לקבל אותם, להקשיב להם, לשמוע להם.
לא רק בתור פוסק הלכה, באמת כדי להיות אוזן קשבת, לדבר, לדון.
סגרנו מלא שבתות, היינו יושבים עם פיצוחים ומדברים, דברי תורה וסימפוזיונים ומוסר וטוהר הנשק. שעות של שיחות.
אחד החברה אמר שאנשים גדולים כל כך כמו הרב אבי שהם הולכים מן העולם זה קידוש ה' יותר גדול ממה שהם בחיים למרות שזה קשה לכאוב את זה וזה כואב וזה נוראי.
עכשיו האור הזה מופץ לכולם, גם אנשים שלא באו איתו במגע, מהארץ, מהעולם.
ילמדו עליו, ישמעו עליו.
איזה תותח הוא היה,  איך הוא ניגן לנו בקלרינט באמצע שדה חיטה
איך הוא נסך רוח כל הזמן, הוא פשוט התעקש כל הזמן לא להתייאש.
ניגן מדהים והוא רומם אותנו כל הזמן
כי המסגרת הצבאית היא קשה ושוחקת והוא היה מעל זה כל הזמן. כל הזמן, בחיים לא היה עם פרצוף עצוב.

תמיד "חבר'ה הכל בסדר אנחנו ביחד, חזקים, עוברים את זה, תתרוממו"
גם כששמעתי שיש הרוגים, בסוף היה לי בראש שהוא רב הגדוד הוא צריך לטפל בזה
ואיך אתה לא פה כדי לדאוג …
זה פשוט חור עצום ואני חווה את זה בתור אדם שהכיר אותי בסך הכל שנתיים.
ועכשיו אני לא יודע איך החור הענק שיש לכם בלב הולך להתמלא, אם בכלל, אבל אני מאמין שדמות כזאת השאירה לכם הרבה כוחות שייתנו לכם כוחות לכל השלבים בחיים, חתונות, אירועים, בטוח שהוא כל כך שמח, כל כך אהב אתכם. היא דיבר עליכם בלי סוף ואמר שאתם נותנים לו כוח.
מן השמיים תנוחמו.