אבי סופח אלינו למחלקה כי היה רב, וכמו שרחל יודעת, בשנה האחרונה היה בחזית.
הוא היה איתנו באירוע, הפך מיד לחלק מהמחלקה הצעירה, בני 22–25.
הייתה לו שפה משותפת עם כולם, פרמדיקית חילונית, חבר'ה מגוונים – כולם הרגישו שהוא אחד מהם.
הייתה לו תנועה קבועה – מסובב מנואלת הרדיו, יושב שלוב רגליים, כולם מתאספים לשמוע חדשות.
יש לנו תמונות שלו כך – יושב ולומד, פותח ספר בכל הזדמנות, מתפלל בשקט.
אנשים ניגשו אליו, לא היה צריך להשפיע, כי כולם רצו להיות מושפעים.
אבי היה גם קצין לוחם, ואני אורח בגדוד, הגעתי מגדוד אחר להשלים חוסר.
היה מורגש שאף על פי שהוא רב, בכל נושא דיבר – והעריכו אותו מאוד.
בכל קפ"ק, בזמן קבלת פקודות או הערכות מצב, היה עוזר ומעיר:
"רגע, מה שאתם עושים מסוכן" או "אולי צריך לבוא מהצד השני."
ראיתי מהצד איך כולם מהנהנים ומסכימים, מיישרים קו עם דבריו.
גם בתדרוך הרפואה, נעמד לידי, התערב בתדריך – נתן עצות מהניסיון שלו.
סיפר על אירוע רב נפגעים לפני שבועיים – היו שם תקלות,
אמר: "אסור שהצוות הרפואי ירוץ עם פצועים לנאפ"ל, הם ייפצעו בעצמם."
באמת, באותו אירוע הרופא נפצע, חיילים נפלו, הוא הזהיר שלא יקרה שוב.
באירוע עצמו, עמדנו מאחורי D9, פקדתי שלא ייגעו בפצועים אלא יטפלו בנאפ"ל.
הלוחמים יביאו את הפצועים. הם שמרו על עצמם, רצו בשלום לנקודה וטיפלו בפצועים שם.
עוד נקודה: בנאפ"ל הייתה שאלה באוויר – כולם שאלו "איפה אבי?" שוב ושוב.
גם פרמדיקית, גם מנהל אירוע, גם החובשים – כל הזמן בדקו איפה הוא.
עצרתי ואמרתי: "יש פלוגה שלא יודעים איפה היא, איך זה נהיה על אבי?"
כולם ענו: "לא טוב לנו עם אבי, חייבים לדעת מה איתו."
זה ליווה אותנו כל הלילה, עד לפנות בוקר, אז התקבלה הבשורה המרה.
