פרשת השבוע שלנו, פרשת מצורע, ממשיכה את דיני הצרעת – ומתמקדת בתהליך הטהרה של המצורע, ובהמשך בצרעת הבתים. בסוף הפרשה מוזכרות גם דיני הטומאה היוצאת מן הגוף.
הפרשה נפתחת במילים (ויקרא יד, א-ב):
"וַיְדַבֵּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר. זֹ֤את תִּֽהְיֶה֙ תּוֹרַ֣ת הַמְּצֹרָ֔ע בְּי֖וֹם טָהֳרָת֑וֹ וְהוּבָ֖א אֶל־הַכֹּהֵֽן".
חז"ל דרשו את המילה "מצורע" כלשון נוטריקון למוציא שם רע, כלומר שבעקבות השימוש הפסול ביכולת הדיבור של האדם, בהיותו הולך רכיל ומוציא שם רע, נידון בצרעת (ויקרא רבה פרשה טז, ומס' ערכין דף טו,ב).
פרשנים רבים ראו גם בתהליך הטהרה של המצורע, החל מהצורך לשבת בדד מחוץ למחנה, וכלה בקרבן שתי הציפורים סמל לתיקון שנדרש המצורע לעשות בעיקר בכוח הדיבור.
כך מביא רש"י (ויקרא יד,ד) בשם המדרש (ערכין טז,א):
"לְפִי שֶׁהַנְּגָעִים בָּאִין עַל לָשׁוֹן הָרַע שֶׁהוּא מַעֲשֵׂה פִטְפּוּטֵי דְבָרִים, לְפִיכָךְ הֻזְקְקוּ לְטָהֳרָתוֹ צִפֳּרִים שֶׁמְּפַטְפְּטִין תָּמִיד בְּצִפְצוּף קוֹל".
בעל ה'עקדת יצחק', רבי יצחק ערמאה, מאריך בעניין זה (שער סב) :
"אם ישתמש האדם בזה הכח בדברים בלתי מיוחדים אליו הנה החטיא הכוונה והחליף השטה והוא כמעיד עדות שקר בעצמו והרי הוא כמי שנתן לו המלך לבוש מלכות להתפאר בו והלבישו לחמורו"[1].
הדיבור הינו מעלת האדם, כפי שאנו לומדים כבר בבריאת האדם (בראשית פרק ב פסוק ז):
"וַיִּיצֶר֩ יְקֹוָ֨ק אֱ-לֹוהִ֜ים אֶת־הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַֽיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה".
וכפי שמתרגם שם אונקלוס -"והות באדם לרוח ממללא".
ואם אדם לוקח את היכולת המופלאה הזו, הייחודית לבני האדם ומשתמש בה לדברים מזיקים – הוא מבזבז ומבזה "לבוש של המלך" ו"מלבישו לחמור".
וממשיך בעל העקידה בהסבר קרבן המצורע:
"והנה נרמז לו בזה כי האל יתעלה נתן לו פטפוט הלשון והדבור לשני עניינים.
האחד ללמוד בו תורה ומוסר. והשני לעניינים ההכרחיים מצרכיו. ושני השמושים האלו הם טהורים בלי ספק כמו שאמר החכם (ירושלמי שבת פ"א הל' ה) אלו הוינא בסיני הוה תבענא תרתי פומי חדא למלעי באוריתא וחדא למילי דעלמא ["אילו הייתי בסיני הייתי דורש שתי פִּיות, אחד ללימוד תורה ואחד לדברי העולם"].
שני חלקים לדיבור האנושי, ושניהם חשובים וטובים–וכנגדם שתי ציפורים חיות טהורות. האחד – לימוד תורה, והשני – דיבורים אחרים הצריכים לחיים. זאת הסיבה שקרבן טהרת המצורע מורכבת משתי ציפורים דווקא, בכדי לתקן את הדיבור השלילי בשני חלקי הדיבור.
בהמשך הפרשה מובא דין צרעת הבתים.
את הפרשייה הזו פותחת התורה בהקדמה (ויקרא יד, לד):
"כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֛י נֹתֵ֥ן לָכֶ֖ם לַאֲחֻזָּ֑ה וְנָתַתִּי֙ נֶ֣גַע צָרַ֔עַת בְּבֵ֖ית אֶ֥רֶץ אֲחֻזַּתְכֶֽם".
חז"ל עמדו על הפתיחה החגיגית הזו כלפי צרעת שהיא לכאורה עונש ובעקבות חטא.
רש"י בעקבות מדרש רבה:
"בְּשׂוֹרָה הִיא לָהֶם שֶׁהַנְּגָעִים בָּאִים עֲלֵיהֶם; לְפִי שֶׁהִטְמִינוּ אֱמוֹרִיִּים מַטְמוֹנִוֹיּת שֶׁל זָהָב בְּקִירוֹת בָּתֵּיהֶם כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְֹרָאֵל בַּמִּדְבָּר וְעַל יְדֵי הַנֶּגַע נוֹתֵץ הַבַּיִת וּמוֹצְאָן."
נראה שניתן לקשור בין שתי הפרשיות הללו, החותמות את דיני צרעת – פרשת טהרת המצורע, ופרשת נגעי בתים, ובכך להסביר בצורה עמוקה את הפתיחה החגיגית לפרשיית צרעת הבתים.
באמת, ישנו קשר עמוק בין יכולת הדיבור לבין ארץ ישראל והגאולה.
ארץ ישראל הינה ארץ הנבואה והדיבור האלוקי (ראה כוזרי מאמר ב, פי' יד), ובעוון דיבור לשון הרע מתחייבים בגלות.
משחר ההיסטוריה אנו לומדים שדיבור שלילי ולשון הרע מביא גלות. כך היה כבר בחטא אדם הראשון-העונש שקיבלו אדם וחוה על כך שקיבלו לשון הרע מן הנחש היה גלות, גירוש מגן עדן לעולם הזה. יוסף הצדיק סיפר לשון הרע על אחיו, הוא מביא את דיבתם רעה ליעקב אבינו–ובתגובה יוסף הורד מצרימה ובעקבותיו כל שאר המשפחה. והמרגלים שהוציאו דיבת הארץ רעה, הביאו להמשך גלות של ארבעים שנה במדבר לכל בני ישראל.
אולי ניתן לראות רמז לדברים אלו במשנה המפורסמת בפרקי אבות (פרק א, משנה יא):
"אבטליון אומר: חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות".
ישנם כמה מגדולי ישראל בדורות האחרונים (הרצי"ה קוק, ה'אמרי אמת' מגור) שהסבירו שהספר "חפץ חיים" נכתב ופורסם בדורות הגלות האחרונים לפני החזרה לארץ כחלק מהתיקון הנדרש כדי לחזור לארץ.
למעשה גם החפץ חיים עצמו מסביר כך בהקדמה לספרו:
"וכאשר נחפשה דרכינו ונחקורה איזה עונות הם מהעיקרים הגורמים לאריכת גלותינו, נמצאם הרבה. אך חטא הלשון הוא על כלו מפני כמה טעמים. אחד, כיון שזה היה העיקר לסיבת גלותינו כמו שהבאנו מגמרא יומא ומירושלמי הנ"ל. אם כן כל כמה שלא נראה לתקן זה החטא איך תוכל להיות גאולה, כיון שזה החטא פגם כל כך שעל ידי זה גלינו מארצנו על אחת כמה וכמה שאינו מניחנו לבוא לארצנו".
נשתדל לתקן את דיבורנו, להימנע מלשון הרע ורכילות, ולעסוק בדברי תורה. זכינו לחיות בדור של שיבת ציון, אבל יש לנו עוד דרך ותיקון לגאולה ונשתדל כולנו להביא את הגאולה על ידי גאולת הדיבור.
[1] המשך דבריו שם: "כי כן משפט האיש שנתן לו תפארת הלשון להשלים לו חסרונו מהענינים ההכרחיים ודרישת החכמות ודברי המוסר המיוחדים אליו והוא משתמש בו לדברים שאין בהם תועלת או שיזיקו ויפסידו שלמותו מהעניינים הנרצים אל החומר לבדו מדרישת תאוותיו ובקשת פחיתותיו והרי הוא אצלו באמת נזם זהב באף חזיר ולזה היו מחכמי ישראל שנשתבחו (סוכה כ"ח א) שלא שחו שיחה בטלה מעולם אשריהם ואשרי חלקם".
