פרשת השבוע שלנו, פרשת מצורע, ממשיכה את דיני הצרעת ומתמקדת בתהליך הטהרה של המצורע, ובהמשך בצרעת הבתים. (בסוף הפרשה מוזכרות גם דיני הטומאה היוצאת מן הגוף.)
הפרשה נפתחת במילים:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמר: זֹאת תּוֹרַת הַמְּצוֹרָע בְּיוֹם טהרתו וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן" (ויקרא פרק יד).
חז"ל דרשו את המילה "מצורע" כלשון נוטריקון למוציא שם רע, כלומר שבעקבות השימוש הפסול ביכולת הדיבור של האדם, בהיותו הולך רכיל ומוציא שם רע, נידון בצרעת (ויקרא רבה פרשה ט"ז וערכין ט"ו, ב). פרשנים רבים ראו גם בתהליך הטהרה של המצורע, החל מהצורך לשבת בדד מחוץ למחנה וכלה בקרבן שתי הציפורים, סמל לתיקון שנדרש המצורע לעשות בעיקר בכוח הדיבור.
כך מביא רש"י בשם המדרש (ערכין ט"ז):
"לפי שהנגעים באים על לשון הרע שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפי כך זקוק לטהרתו ציפרים שמפטפטים תמיד בצפצוף קול."
בעל העקידה יצחק, רבי יצחק ערמאה, מאריך בעניין זה (שער ס"ב):
"אם ישתמש האדם בכוח הדיבור בדברים בלתי מיוחדים אליו, הוא החטיא את הכוונה והחליף את השיטה והוא כמעיד עדות שקר בעצמו, והוא כמי שנתן לו המלך לבוש מלכות להתפאר בו, והלבישו לחמורו."
הדיבור הינו מעלת האדם, כפי שאנו לומדים כבר בבריאת האדם – "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה". וכפי שמתרגם שם אונקלוס – "והיות אדם לרוח ממלאה".
אם אדם לוקח את היכולת המופלאה הזו, הייחודית לבני האדם, ומשתמש בה לדברים מזיקים – הוא מבזבז ומבזה "לבוש של המלך" ו"מלבישו לחמור".
ממשיך בעל העקידה בהסבר קרבן המצורע:
"נרמז לו ש'האל יתעלה נתן לו פטפוט הלשון והדיבור לשני עניינים: האחד ללמוד בו תורה ומוסר, והשני לעניינים ההכרחיים מצרכיו. ושני השימושים האלו הם טהורים בלי ספק'. כמו שאמר החכם (ירושלמי שבת פ"א ה"ב): 'אילו הייתי בסיני, הייתי דורש שתי פיות, אחד ללימוד תורה ואחד לדברי העולם'."
שני חלקים לדיבור האנושי, שניהם חשובים וטובים, וכנגדם שתי ציפורים טהורות – האחת לימוד תורה, והשנייה דיבורים אחרים הדרושים לחיים. לכן קרבן טהרת המצורע מורכב משתי ציפורים, בכדי לתקן את הדיבור השלילי בשני חלקי הדיבור.
בהמשך הפרשה מובא דין צרעת הבתים. הפרשה נפתחת במילים:
"כִּי תָבוֹאוּ אֶל הָאָרֶץ כַּנָּעַן אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָכֶם לְאֻחָזָה וְנָתַתִּי נֶגַע צֶרַע עַל־בֵּית אֶרֶץ לְאֻחַזְתֶּם" (ויקרא פרק י"ד).
חז"ל עמדו על הפתיחה החגיגית הזו כלפי צרעת, שהיא לכאורה עונש ובעקבות חטא. רש"י בעקבות מדרש רבה מפרש שהיא בשורה רעה להם, שכן הנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים טמוניות של זהב בקירות הבתים, וכל זאת במשך ארבעים שנה היו נשארים. הנגע נתץ את הבית ומוצהר יסוד לתיקון.
ניתן לקשור בין הפרשיות של טהרת המצורע וצרעת הבתים, ולראות בהן קשר עמוק בין כוח הדיבור, ארץ ישראל והגאולה. ארץ ישראל היא ארץ הנבואה והדיבור האלוקי (כפי שכותב הכוזרי). העוון של לשון הרע גורם לגלות. משחר ההיסטוריה למדו שדיבור שלילי מביא גלות – חטא אדם וחוה, דיבור רעה של יוסף על אחיו, המרגלים שהוציאו דיבת הארץ – כל אלה גרמו לגלות.
משנה בפרקי אבות מזהירה מפני לשון הרע כ"סיבת גלות". גדולי ישראל בדורות האחרונים ראו בספר "חפץ חיים" כלי תיקון למהלך הגלות בשל ההרחקה מלשון הרע.
כשהחג פסח מתקרב – חג הגאולה – מצוות הדיבור והסיפור קשורות במיוחד (פסח, מצה, מרור). זוהי תקופה לתיקון הדיבור ולהתמקד בדברי תורה. חל מפגש היסטורי בין דיבור בגלות ובגאולה. הזוהר והאריז"ל מדגישים את המעבר מדיבור בגלות לדיבור של שחרור.
בימינו, יש לנו את הזכות לחיות בדור שיבת ציון, ויש לנו דרך לתיקון הדיבור כדי להביא את הגאולה השלמה.
מתוך אתר "תורה מציון" –
https://torahmitzion.org/he/learn/r-yshrl-thykw-hdybwr-wgwlth-phsx/
ארץ ישראל, תיקון הדיבור וגאולת פסח