הכרתי את אבי כשהייתי בן 13, הוא היה המדריך שלי בבני עקיבא.
הייתי חניך לא טוב, והוא חיפש אותי, עד שמצא אותי בסופו של דבר.
לקח אותי לשיחה לבבית, ניסה לשכנע אותי בדרך שלי להצטרף לפעילות.
אמר לי שכמו שאני מחפש את הבנות בחוץ, יש גם הרבה טובות בפנים.
הוא הבטיח שיש שם גם יותר טובות וגם יותר מבחר, "בוא", אמר לי.
בהתחלה פשוט הסתכלתי עליו ולא האמנתי, כי הייתי בחוץ, מרוחק מהשיעורים.
אבל הוא קלט אותי, הביט בי ואמר: "תשמע, אני יושב בבית ומכין פעולות שמורות.
הן מדהימות, אני מביא אותן לכאן כדי שאחרים יוכלו ללמוד."
אם תשתתף, גם אחרים ילמדו ממך, ופשוט ראיתי את האמונה שבו.
עוד לפני כן, הוא ראה אותי, והייתי מודח, אבל הוא לא ויתר.
לקחתי את ידו ונכנסתי לפעולה איתו, הילדים האלו שלהם הוא ייחל.
באותו רגע, שני דברים קרו לי: ביקשתי שאבי יהיה משפחה בשבילי.
וביקשתי שכל החברים הכי טובים שלי יהיו כאבי בלבם,
ושניהם התגשמו ממש – ואני מרגיש מגוחך מאוד עכשיו.
קשה לי השבוע, לכולנו, אבל במיוחד לי, תודה לך, אבי.
נועם קליצנר, חניך של אבי ובן דוד של רחל
