בהלוויה של הרב אבי, בימים שהצומת אורנים הפך לבית לוויות גדול,
ארבע פעמים יצאו אנשים עם דגלים, כמו בהר הרצל במשמרות כהנים.
הרגשתי תוהו ובוהו, חושך צפוף על פני תהום עמוקה,
ובלוויה, במקום הכי לא צפוי, פתאום הרגשתי ״ויהי אור״.
שמעתי את הילדים שלכם, את החברים, את הרב דוד ואת המשפחה,
ושמעתי אותך, רחל.
הרגשתי שוב שיש אור בעולם, שיש בית בירושלים,
שכמו שאמר רובי, מדובר במשפחה – עץ החיים בתוך העיר המסולעת.
הרב אבי הוא מחנך, מוזיקאי ופועל חברתי, רב צבאי ולוחם,
רב קהילתי, עורך חופות צוהר, אדם מאיר פנים ואוהב יוצא דופן.
הבית שלכם מיוחד – בית שירה, נגינה, חינוך, ותודעה של שליחות,
התמסרות ואהבה עמוקה לקדוש ברוך הוא.
המשמעות שלו הייתה להפוך כל הזמן את העולם למקום טוב יותר,
מוסרי יותר, נקי יותר, ולהקל על סבל סביבנו.
ביום הלוויה שבכיתי בבית, בת שבע עשרה וחצי שלי אמרה,
״אמא, הוא תקום, תראי. הוא יהיה איתה תמיד, מעבר לנוכחות פיזית.״
היא לא טיפוס מיסטי, אך ניסתה להסביר את מה שכולנו מרגישים,
שהשכינה ביניהם נמצאת והדבר מעבר למציאות הפיזית.
ובלוויה שמעתי שוב ושוב את הילדים שלכם אומרים,
״אנחנו נקום, כואב לנו, קשה לנו, נורא, אבל נקום כיחידים, כמשפחה וכעם.״
אמונה, קדושה, אהבה – קשה לבטא במילים,
אבל קל מאוד לזהות ולהרגיש אצל כולנו.
אני לא יודעת איך לתאר את האור שלכם בלי שזה יישמע כמו חלום,
ובלוויה הרגשתי שנזכרתי שכשנגמרות המילים – יש נגינה.
כתבתי את הדברים באותו לילה, לפני עלות השחר, לא הצלחתי לישון,
וחששתי ממה שעתיד להגיע.
היו ימים קשים, מאוד קשים, אבל איכשהו הצלחתם.
הלכה בלוויה להמחיש שאם שם, במקום הקשה כל כך, היה אור,
אז גם במקומות אחרים יהיה אור.
תודה.
