דברים ליום העצמאות – התשפ"ה
מהו מעבר? מה זה "לעבור"? האם זה כמו ללכת? כמו לדלג? האם טוב לשהות בו? לחפש "מעברים"? מסתבר שמעבר, כמו בלידה, ברוך השם עובר העובר מעולמו בתוך רחם אימו – אל העולם הגלוי, מלווה את שינוי ה"פאזות" במעבר יש עדיין ערבוב, זה לא פה לא שם.
זאת הדרך המחברת.
אני מודה שזה קשה להיות בערבוב בין האישי והציבורי:
בערבוב בין הרגשות היום בטקס בהר הרצל, בתpילת "אל מלא רחמים", חדרו בי המילים "שנפלו בעת מילוי תפקידם" – ("פקד יפקד אתכם, פקד פקדתי אתכם") החיילים ממלאים את תפקידם, אדם שיש לו תפקיד יש לו משמעות, הוא מכוון, הוא בר ייעוד. יש משהו שלא יתרחש אם הוא לא ידאג לזה, משהו שלא ייבנה, משהו שלא יאיר, או משהו שלא יישמר.
כולכם יודעים כמה אבי אהב שיש לעם ישראל את זקיפות הקומה, את העובדה הפשוטה (לכאורה) שיש לנו צבא, שיש חיילים, מפקדים, פקודים, ממלאים תפקיד של הגנה לעם ישראל. כמה פעמה בליבו הרגשת העוצמה והזכות להיות בדור הזה, דור בוני הארץ, דור של חיילים, חיילי סדיר וחיילי מילואים שמוסיפים שלום, חיים וחיבור.
השורש של המילה תפקיד הוא פ.ק.ד "פקד יפקוד אתכם" – אומר יוסף אל האחים, "פקד פקדתי אתכם" אומר ה'. יש בשורש הזה המון הקשרים – מפקד כמו בצבא, לפקוד – לספור, למנות.
אבל יש מובן אחד מיוחד – לפקוד זה חיבור, מפגש.
הגשם פוקד את הארץ, ה' פוקד את העם. איש פוקד את אשתו.
אם התפקיד הוא מפגש, יש להכיר את הצדדים.
בימים אלה, בהם האישי והציבורי משמשים בעירבוביה, ובכלל זה כך בעם שלנו וקשה להיות בערבוב הזה של הרגשות, נראה שכאילו חוטאים כלפי רגש מסוים בזמן שחשים רגש אחר.
שמעתי מהרב קשתיאל, שכדאי לנסות לחבר רגשות, לכבד בתחושות. פחות להיכנע ולעסוק בעירבוב. הוא מוצא אותנו מבולבלים לא מרוצים, לא שלמים עם עצמנו.
אז נלמד מהדרך של הלב.
הלב מחולק לחדרים. כמו שבבית יש חדרים והתפקיד שלהם לאפשר לכל נושא את המקום שלו, לכבד כל רגש כמו סדר במבנה גדול.
ולאט לאט פותחים עוד ועוד חדרים כתהליך איטי ממושך. לכל רגש יש חדר והוא מכובד, הוא זכור.
אבי שלי נמצא אצלי בכל חדרי הלב, בכולם, מאמינה שהחדרים הם נחמה.
לא נחמה שהיא תוצאה של שכחה אלא של זיכרון.
לתת למשהו הזה, לכל דבר – חדר.
יש חדר של געגוע, יש חדר של כעס והתנגדות, של כאב תהומי, חדר למרירות וללונות כלפי שמיא וכלפי בני אדם.
יש זמן שאנחנו נכנסים לחדר הזה ועכשיו אני שם, שוהה בחדר הזה, וכך אנחנו לא מעורבבים, לא במתח, לא במריבה עם עצמנו, אלא בכבוד עם עצמנו.
כבוד בגימטריא 32, כמו לב.
החדרים נותנים לנו לשים את עצמנו במקום הזה בלב.
ונבנה עוד חדרים – נרחיב את הבית. יש מקום של כבוד גם לתקוה, לגאווה הלאומית, לתחושת היחד, "מן המצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה"
עם ישראל מרחיב את הבית, בונה עוד חדרים, ולומד לתת יותר מקום לרגשות שהיו בתוכנו בעבר, ועכשיו לתת להם יותר נוכחות, יותר כבוד.
להרגיש זה לא גומר כוחות, זה בונה את הנשימה.
כמו באירוע השנה, בעולם המסורתי שלנו – יש וידוי ביום הכיפורים, צער על החורבן, המלכה של ה'. כמו בתפילה שיש בה הרבה רגש. של תודה, של תחנונים, ציפיות, כאב, שמחה.
אנחנו נכנסים להיכל השמחה, ההודיה, הזכות.
על מדינת ישראל, על שהשם פוקד את העם, ממש בימינו.
שנזכה להמון חדרים בלב של להרגיש מפקד, פקידה עם ה', של הודיה ושמחה.
יום העצמאות שמח.
