אני במקור מגינוסר. אנחנו בעלי תשובה מקיבוץ גינוסר.
אני קיבוצניקית במקור, בעלי מקרית שמואל, דתל"ש. הכרנו, התחתנו, התחזקנו בתשובה.
הקיבוץ שלנו ללא בית כנסת, ללא עירוב, ולכן רחל לא יכלה לבוא 20 שנה.
כי נולדו הילדים ולא היה אפשר להסתובב עם עגלות. רק הכנרת המשיכה להוות קו טבעי.
סעדנו את חמי היקר בגינוסר, ובכל יום כיפור בעלי יצא לתפילה עם חמי,
ואני נשארתי עם הילדים, כמו בגולה. ביום כיפור אחד, בעלי החליט להקים מניין בקיבוץ.
הוא פנה לארגון "ביחד", ואבא של רחל נתן לו את הטלפון של אבי.
זה היה חיבור פלאפון ראשון ביוה"כ בשנת 2005. למניין הגיעו עשרה צדיקים.
הקיבוץ סידר להם מקום לישון עם מזרנים, כשהם חצי מהרגליים מחוץ לדלת.
הביאו בנות לעזרה לנשים, ונכנסנו למועדון, 120 חברי קיבוץ שהיו בתפילה.
האנשים הורידו את המיטות והרגישו משהו שלא קרה 70 שנה – בית כנסת.
אישה קשישה שהייתה לפני כן עם אבא שלה בבית כנסת לפני 70 שנה, בירכה ב"כל נדרי".
אנחנו כבעלי תשובה הרגשנו בודדים, ופתאום הרגשנו את עם ישראל, את הקיבוצניקים.
כל תפילה, אבי עמד בגובה העניים, ידע במילים להגיע ללבבות.
היו סידורים שהסבירו להדיוטיות איך להתפלל, לקום לשבת –
הוא הסביר בחיוך רחב ומתיקות של יראת שמיים עזה.
אנשים התאהבו בו ורצו עוד ועוד, זה היה תפקידו – להיות גשר לעם ישראל.
לא להפריד, לא להיות רחוקים – אלא לגשר בין כולם.
במשפחה שלנו ליבנו נקשר עם משפחת גולדברג, למדנו שאין לנשמה גיל.
עשינו היכרות, הבן של שמעון בעלי בגילו של אבי.
משפחת גולדברג הגיעה לגינוסר כל שנה עם כינור וקלרינט,
תמיד מלאים באור, כח, דבקות, היינו אצלם ברובע בשבת.
כל שנה לפני יוה"כ, ריטואל קבוע: "אבי, מה נשמע?"
הוא תמיד ענה: "מצויין, אני אוסף בחורים, נדאג למקום לישון."
זה היה עם מסירות נפש אמיתית.
בשלב מסוים יהודה הגיע איתו, הזמיר שלנו, שירה בוקעת רקיעים.
אנשים חיכו לתפילות, שאר השנה עולם כמנהגו נוהג.
בשנת 2012 סיימנו את שליחותינו בגינוסר והמשכנו לקצרין.
בקצרין קהילה מדהימה שקיבלה אותנו בחום, למדתי משפט ייחודי:
"מקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים."
אנחנו קטנים, יש שם אנשים גדולים, אוהבי עם ישראל אמתיים.
חזרנו לגינוסר, החלו להגיע איתנו אנשים מקצרין ליום כיפור לחזק את המניין.
אבי עם הקיטל, עם גובהו ההולך וגדל, עמד מול אנשי הקיבוץ.
שלוש שנים, כשמשפחת גולדברג היתה בשליחות בממפיס, ניהל את המניין ד"ר אורי דביר.
בשנה האחרונה פניתי לאבי, והסיכום היה – תתקיים תפילה בקיבוץ גינוסר, מסורת חשובה.
אבי כתב שהוא נכנס ללבנון, והוא שולח את יהודה ואת נווה דוד לארגן בחורים ובחורות מירושלים.
יצרנו קבוצה של שתי בנות מגינוסר, ושלוש חברות לקחו את המושכות.
כשהיה אבי בלבנון, היינו לבד, החיבור והרצון היו כוחות חסרי גבולות.
נארגן לינה, אוכל, ונקיים תפילה מדהימה. בסוף כל ערבית של יום כיפור יצר מעגל –
כל עמ"י, קיבוצניקים, תינוקות נשבו, בעלי תשובה, דתיים – כולם יחד.
אבי היה מנחה המעגל, נותן מקום לכל אחד, משפיע מאורו על כולם.
השנה המעגל הונחה על ידי נווה, כשהגענו ליהודה היקר.
יהודה אמר: "אני הבן של אבי, מצטער שאבא לא פה, מבטיח שנה הבאה יחזור."
דיברנו ושרנו, הייתה התרוממות אמיתית, התפילות הגיעו אל כסא הכבוד.
בתום התפילה, כל הקבוצה נפעמה מהמאמץ ומהתוצאות.
ראינו שאבי כבר לא מחובר, לא איתנו,
ובשלב כלשהו אחת הבנות כותבת:
"אבי, אנחנו מחכים לשמוע את קולך בקבוצה, שתשלח לכולנו שנה טובה."
והוא מקליט: "שלום לחברי הקבוצה המדהימה, יצאנו מלבנון לפנות בוקר."
לא היו חולים קשים, רק מספר פצועים קלים ומספר פצוע בינוני.
היה מאוד מרגש לחזור לארץ, הוא לא ידע אם התקיים המניין בקיבוץ.
קיווה מאוד שיתקיים, שמחה גדולה כשהבין ששלושת הגדולים שלו הגיעו לקיבוץ.
התרגש מלהרגיש שעדיין מתפללים בארץ, שהמסורת ממשיכה,
תודה לכל מגינוסר שעוזרים לנהל את התפילות האלו כל שנה.
זו זכות גדולה לארגן, להשקיע, ולחזק את מסורתנו היקרה.
אני בטוחה שהתפילות שקיבלו שם – נשמעות למקום הכי גבוה.
מאחלת שנה טובה מלאה בשמחות, נצחונות ושלום בארץ.
תודה לכם, אנשי הקיבוץ, אורחים ומארגנים, כל אלה שטרחו.
אנחנו בריאים ושלמים, וכבר מתכוננים למשימות הבאות ששוב יבואו.
כל טוב לכולכם, ותודה על הכל.
