אני שונא לכתוב הספדים.
בייחוד כי זה איכשהו תמיד נראה לי לא הוגן.
לא הוגן שאנשים טובים צריכים ללכת.
לא הוגן שמשפחות נשארות מפורקות.
לא הוגן שככה זה התגלגל.
אבי,
כנראה שאם לא המילואים לא היינו נפגשים. אתה איש דתי, אבא ל 8 ילדים, איש תורה אמונה ומוסר ואני…אני.
נפגשנו כשאתה והחבר'ה הבנ"ישים שלך כבר הייתם לוחמים בגדוד ואנחנו הגענו חבורה של ילדים סתומים בני 22.
המון אנרגיה, טונות של מרד נעורים לא פרוק, דיבור נגוע והתנהגות כאילו מישהו חייב לנו משהו.
אתם קיבלתם אותנו בחיבוק אבהי, מכיל ואוהב למרות שנתנו את כל הסיבות שבעולם שלא.
כבר שנים שאני אומר את זה בפלוגה, ואגיד את זה כאן. אני מעריץ את החבורה שלכם כי אתם איכשהו מצליחים תמיד לחייך, תמיד לקבל בטוב, תמיד לעשות את מה שצריך בלי לכעוס או להשתולל.
ואתה היית המופת של התכונות האלה.
תמיד אוהב, תמיד מקבל, תמיד מחייך, תמיד מבין, תמיד עוזר, תמיד תומך.
אתה אפילו היית הרב בחתונה של אחד מאיתנו. זה כמה לא נתת לשום חומה להיות בדרך לחברות שנוצרה שם.
יכולת לא לעשות מילואים,
קיבלת שחרור,
יש לך 8 ילדים ובוא נודה באמת, אתה כבר לא בגיל.
אבל כמובן,
ששום דבר לא מזיז אותך ממה שאתה מאמין בו.
המשכת, התנדבת, נכנסת, לחמת
והיום גם נפלת.
מצד אחד בא לי לכתוב לך ועליך,
בא לי לפרוק כדי שאולי יכאב פחות,
מצד שני תוך כדי שאני כותב, אני ממש מדמיין אותך לידי, נותן לי חיבוק אבהי ואומר – הכל יהיה בסדר.
כמו שידעת להגיד בכל פעם שהיה קשה.
הכרנו רק במילואים אבל עברנו ים חוויות ביחד ואתה חד משמעי היית דמות.
ראיתי סרטון שלך הבוקר, שפשוט ממחיש בדקה איזה בן אדם אתה.
הולך, על ציוד, בשטח לחימה, מחייך, ראש מורם, נינוח ושמח.
וככה היית סכל פעם שנפגשנו.
מחייך, שמח, נינוח.
דוגמא ומופת לכל מה שיפה במדינה הזאת.
תנוח בשלום.
אוהבים ומבטיחים לזכור את החיוך.
בייחוד כי זה איכשהו תמיד נראה לי לא הוגן.
לא הוגן שאנשים טובים צריכים ללכת.
לא הוגן שמשפחות נשארות מפורקות.
לא הוגן שככה זה התגלגל.
אבי,
כנראה שאם לא המילואים לא היינו נפגשים. אתה איש דתי, אבא ל 8 ילדים, איש תורה אמונה ומוסר ואני…אני.
נפגשנו כשאתה והחבר'ה הבנ"ישים שלך כבר הייתם לוחמים בגדוד ואנחנו הגענו חבורה של ילדים סתומים בני 22.
המון אנרגיה, טונות של מרד נעורים לא פרוק, דיבור נגוע והתנהגות כאילו מישהו חייב לנו משהו.
אתם קיבלתם אותנו בחיבוק אבהי, מכיל ואוהב למרות שנתנו את כל הסיבות שבעולם שלא.
כבר שנים שאני אומר את זה בפלוגה, ואגיד את זה כאן. אני מעריץ את החבורה שלכם כי אתם איכשהו מצליחים תמיד לחייך, תמיד לקבל בטוב, תמיד לעשות את מה שצריך בלי לכעוס או להשתולל.
ואתה היית המופת של התכונות האלה.
תמיד אוהב, תמיד מקבל, תמיד מחייך, תמיד מבין, תמיד עוזר, תמיד תומך.
אתה אפילו היית הרב בחתונה של אחד מאיתנו. זה כמה לא נתת לשום חומה להיות בדרך לחברות שנוצרה שם.
יכולת לא לעשות מילואים,
קיבלת שחרור,
יש לך 8 ילדים ובוא נודה באמת, אתה כבר לא בגיל.
אבל כמובן,
ששום דבר לא מזיז אותך ממה שאתה מאמין בו.
המשכת, התנדבת, נכנסת, לחמת
והיום גם נפלת.
מצד אחד בא לי לכתוב לך ועליך,
בא לי לפרוק כדי שאולי יכאב פחות,
מצד שני תוך כדי שאני כותב, אני ממש מדמיין אותך לידי, נותן לי חיבוק אבהי ואומר – הכל יהיה בסדר.
כמו שידעת להגיד בכל פעם שהיה קשה.
הכרנו רק במילואים אבל עברנו ים חוויות ביחד ואתה חד משמעי היית דמות.
ראיתי סרטון שלך הבוקר, שפשוט ממחיש בדקה איזה בן אדם אתה.
הולך, על ציוד, בשטח לחימה, מחייך, ראש מורם, נינוח ושמח.
וככה היית סכל פעם שנפגשנו.
מחייך, שמח, נינוח.
דוגמא ומופת לכל מה שיפה במדינה הזאת.
תנוח בשלום.
אוהבים ומבטיחים לזכור את החיוך.
