במאתיים או אף במאתיים וחמישים השנים האחרונות, אנו כיהודים עדים לתהליך הדרגתי של שיבת עמנו לארץ ישראל. האירועים של המאות האחרונות היו דרמטיים מאוד – לטובה ולרעה – וחלו שינויים עצומים בעמנו.
מצד אחד, ההשכלה שטלטלה את העולם השפיעה באופן דרמטי גם על העולם היהודי, וגרמה לאחוז משמעותי של יהודים להפוך לחילונים. מצד שני, היהודים זכו בהכרה כשווים בחברה, והתבססו במרכזים חשובים במקומות שונים בעולם.
מצד אחד, אנו עומדים היום במצב שבו כמעט רוב העם היהודי שוכן בארץ ישראל, תחת מדינה יהודית מוכרת ובעלת שם. אך מצד שני, האם זו היא המדינה שעליה חלמנו בכל שנות הגלות? מצב מעורב זה יוצר בלבול רב, שאלות וספקות: האם כך דמיינו ולמדנו שיבוא הגאולה? היכן המשיח? והאם נכון היה להקים מדינה יהודית לפני התגלות אמיתית של הקב"ה לעמנו? מהי נקודת המבט ההלכתית בנוגע לשינויים הללו? מהי הדרכת התורה בנוגע למדינה חילונית בארץ ישראל?
בפינה זו ננסה לעסוק בכמה מהנושאים הללו מדי שבוע. השאלות יידונו מתוך נקודת מבט הלכתית ותורנית טהורה – החל מהתורה ושאר ספרי המקרא, דרך המשנה, הגמרא ופסיקות חכמינו הראשונים והאחרונים.
השבוע ובשבועות הקרובים נתמקד במרכזיותה של ארץ ישראל ביהדות.
אזכורה הראשון של ארץ ישראל במקורותינו הוא כאשר ה' מצווה את אברהם לעזוב את ארצו, את מולדתו ואת בית אביו – וללכת אל הארץ אשר יראהו (בראשית יב). מהמשך הסיפור ברור שמדובר בארץ ישראל. למעשה, נראה שאברהם ומשפחתו החלו לעזוב את ארצם עוד קודם הציווי, והם פנו לעבר ארץ כנען – היא ארץ ישראל (בראשית יא, לא).
אבל זו איננה באמת ההופעה הראשונה של ארץ ישראל בהיסטוריה.
חז"ל מלמדים אותנו שהעולם כולו נברא מתוך ארץ ישראל, מירושלים.
תלמוד בבלי, יומא דף נד, ב: "תנא: שממנה הושתת העולם. תנן כמאן דאמר מציון נברא העולם… וחכמים אומרים: אלו ואלו מציון נבראו, שנאמר: 'מזמור לאסף, א-להים ה' דבר ויקרא ארץ ממזרח שמש עד מבואו', ואומר: 'מציון מכלל יופי א-להים הופיע' – ממנו מוכלל יופיו של עולם."
ניתן למצוא לכך רמזים כבר בתורה: התורה מפרטת (בראשית ב, י-יד) ארבעה נהרות היוצאים מגן עדן – נהרות שניתן לזהותם מאוחר יותר כנהרות באזור ארץ ישראל. (בראשית טו, יח; דברים א, ז; שם יא, כד).
הקב"ה מבטיח את הארץ לאברהם (בראשית טו, יח), ליצחק (בראשית כו, ג-ד), וליעקב (בראשית כח, יג), ורוב ספר בראשית מתרחש סביב ארץ ישראל. אבותינו אף קנו חלקות קרקע בארץ (בראשית כג).
כפי שניתן לראות, התחלנו כאן למנות כמה מקשרינו לארץ ישראל ולמרכזה של הארץ באמונתנו.
נושא זה מתאים במיוחד לימים בהם אנו מצויים כעת – שלושת השבועות – שבין י"ז בתמוז לט' באב, ימים המוקדשים לאבל על החורבן והגלות. החטא המקורי של ט' באב, מתוך חמשת האסונות שמנו חכמים במשנה האחרונה במסכת תענית, היה חטא המרגלים שסירבו להיכנס לארץ ישראל.
עד עכשיו עסקנו בתקופת בריאת העולם ובאבות. כעת נמשיך את מסענו אל הארץ המובטחת תוך כדי הליכה עם התורה. יציאת מצרים מתוארת בתורה פעמים רבות כהגשמת ההבטחה שניתנה לאבות לגבי ארץ ישראל. כבר בהתגלות הראשונה של ה' למשה בסנה הבוער נאמר: "וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן־הָאָרֶץ הַהִוא אֶל־אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל־אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ…" (שמות ג, ח).
הגאולה השלמה כוללת העלאת עם ישראל אל ארצו. כך גם בפרקים אחרים (שמות ו, ב-ח; יב,כה; יג,ה ; יג,יא).
בכמה מקומות אף נראה שעם ישראל ידע מראש את יעדו הסופי. בשירת הים – שאנו אומרים מדי בוקר בפסוקי דזמרה – מוזכרים עמים שפחדו ממעבר בני ישראל בים, והעמים הללו הם תושבי ארץ ישראל, מה שמרמז שגם אומות העולם ידעו על הקשר שבין העם היהודי לארץ.
התוכנית המקורית הייתה להיכנס לארץ זמן קצר לאחר יציאת מצרים – כפי שאנו קוראים בפרשת דברים )א, ו-ח(: (ו) "יְקֹוָק אֱ-לֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר: רַב־לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה. (ז) פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם… אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. (ח) רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ, בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֣ע יְ֠קֹוָק לַאֲבֹ֨תֵיכֶ֜ם לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַעֲקֹב֙ לָתֵ֣ת לָהֶ֔ם וּלְזַרְעָ֖ם אַחֲרֵיהֶֽם".
גם דתן ואבירם, ברשעותם, מתלוננים על כך שעדיין לא זכו להגיע אל ארץ זבת חלב ודבש (במדבר ט"ז, יב–יד).
בפרשה קראנו על חלוקת הארץ לשבטים ועל דיני ירושת הקרקע בארץ. התורה עצמה מסתיימת במותו של משה רבנו – עונשו על חטא מי מריבה – עונש שגרם לכך שלא ייכנס אל הארץ המובטחת.
יהי רצון שנזכה כולנו בעינינו לגאולה שלמה ולשיבה מלאה לארץ ישראל.
[מתוך עלון 'תורה מציון – ממפיס', גל' 303-304, תמוז-אב תשס"ט – יולי 2009]
