קריעת ים סוף ומסירות נפש
כאשר בני ישראל מגיעים לים סוף, מאחוריהם המצרים, נראה שאין מוצא… יש שנופלים לייאוש, או מטילים ספק ביציאת מצרים עצמה. ויש מי שנקרא לדגל, מאמין, ומוסיף כוחות![1] בגמרא בסוטה (דף לז,א) מובא שהתקיים דיון מי ירד ראשון לים, עד שמגיע נחשון בן עמינדב קופץ ומוסר נפשו למען עם ישראל[2].
האמונה של נחשון בצדקת הדרך, והרצון להיות שותף בגאולה יחד עם הקב"ה, הם שנתנו לו את הכוח ובזכות מעשה זה זכו בני ישראל לקריעת ים סוף!
בעל האמרי אמת[3], כותב:
"ישראל מסרו נפשם בים סוף, ואיתא שמכל דבר שעושים במסירות נפש נשאר רשימה (רושם) לעולם".
בחודשים האחרונים אנו עדים למסירות נפש יוצאת דופן של חיילים, אזרחים, ושל עם ישראל כולו. אנו מאמינים שמעשים אלו נשארים חקוקים לעולם במציאות, ומקרבים לגאולה. […] במסירות הנפש שלנו אנו מאפשרים ניצחון, ובע"ה גם גאולה לחטופים ולכל תושבי הדרום והצפון.
ט"ו בשבט
מעניין לעניין – השבוע יחול ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות. מקור המועד מצוי בתלמוד ובמשנה (משנה, ראש השנה פ"א, מ"א ;בבלי, דף יד,א) לעניין חובות החקלאי להפריש חלק מיבול שדותיו לטובת אלו שאין להם שדות משל עצמם, ערלה ושאר מצוות התלויות בארץ. עם השנים, קיבל חג זה ממד של ביטוי לאהבה ולחיבור העמוק בין העם לארץ. המקובלים הנהיגו סדר לכבוד ט"ו בשבט המבוסס מעט על סדר ליל פסח, והחלוצים הנהיגו ימי נטיעות עצים ברחבי ארצנו סביב טו בשבט.
עם ישראל נמשל לעץ[4], שיש לו כוחות חיים ושורשים עמוקים, והוא מוציא פירות מתוקים ובשלים. לעיתים בחורף העצים נראים כמתים, אפורים ועירומים, אבל בבוא האביב, ובוודאי בקיץ כוחות עצומים של חיים מתגלים בעצים.
אנו נמצאים בחורף, ובימים מאתגרים לעם שלנו, אבל יודעים בביטחון עצום שיבוא האביב, וכוחות של צמיחה ופירות מתוקים יתגלו, היישובים יחזרו ויגדלו וברכה וביטחון יבואו לארצנו. דוגמא לצמיחה נפלאה ממשבר.
י"ד שבט – ערב ט"ו בשבט – יום הזיכרון של מחבר הספר פני יהושע – מהשורה הראשונה של פרשני התלמוד (נפטר ב-1756). בהקדמה לספרו הוא כותב את הרקע לכתיבת הספר: פרצה שריפה נוראה בעיירה, חמותו אשתו ובתו נספו בשריפה, הוא נלכד תחת ההריסות והמחלצים כמעט ורמסו אותו בניסיונות החיפוש שלהם אחר ניצולים תחת ההריסות הוא נדר נדר שאם יצא בשלום הוא יקדיש את חייו לעיסוק אינטנסיבי בסוגיות הגמרא, וכמעט לא יעסוק בשום נושא אחר. והוא ניצל. באופן פלאי. והוא עמד בנדרו. וספריו הפכו לאבן פינה בלמדנות הישיבתית. נדר בעת צרה הוא אחד מהיסודות העמוקים של עמידתנו מול הקב"ה.
ויציאה ראויה מן המצרים מכוננת מבט אל תיקון העולם, אל עשיית הטוב, הימנעות משקיעה בחורבן, ועולם של יצירה. (נדר ישראל, ונדר יפתח…). 'משבר' הוא מקום הלידה בו אישה יולדת, וגם אנחנו נקראים למצוא כוחות חיים ליציאה מהמשברים! נתחזק באמונה של כוחות החיים של עם ישראל.
[1] פעם הרב אבי הסביר שאפשר לראות את זה בביאור המילה 'ויצעקו'. כי באמת, על הפסוק "וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'" (שמות יד,י) כתב רש"י (ע"פ מכילתא (ויהי) פ"ב): "תפשו אומנות אבותם" (כי באברהם הוא אומר (בראשית יט, כז) "אל המקום אשר עמד שם", ביצחק (שם כד, סג) "לשוח בשדה", ביעקב (שם כח, יא) "ויפגע במקום" – וראה במכילתא שביאר שכולם לשונות תפילה הם). כלומר, הצעקה האמורה כאן היא תפילה. וכ"כ התרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל, והרמב"ן על אתר. וכן מבואר במכילתא דרשב"י על אתר ובמדרש תנחומא, בשלח, ט; שמו"ר פר' בא, סי' ה; שהש"ר ב, ל; תנחומא שופטים ג, יד. ראיה לפירוש זה כתב רבינו בחיי (לשמות יד, יא), שכן מפורש בנחמיה ט, ט: "ואת זעקתם שמעת על ים סוף", וראה עוד רמב"ן על פסוק טו, שאף משה היה צועק ומתפלל לה' עמהם.
אמנם אונקלוס תרגם, לשון זעקה, כנראה מתוך ייאוש. וביאר הרמב"ן בדעתו שהיו מתרעמים לפני ה' על שהוציאם ממצרים. וכן פירש הר"י אברבנאל באחד מפירושיו ש'ויצעקו' אינו ענין תפילה כי אם ענין תרעומת. וכדעת אונקלוס ציין הרמב"ן למקומות נוספים בהם נאמר "צעקה' והכוונה לתרעומת, כמו בשמות (ה, טו) "ויצעקו אל פרעה לאמר למה תעשה כה לעבדיך", ובנחמיה (ה, א) "ותהי צעקת העם ונשיהם גדולה על אחיהם היהודים". וראה עוד רבינו בחיי. מעניין לציין כי, אולם, ב'דבק טוב' ביאר בדעת אונקלוס ש'ויצעקו' הוא לשון צעקת 'אוי', קרי כאב. בלי תרעומת בהכרח. ר"י אברבנאל משקף נאמנה את שני הכיוונים הללו : "יש מי שפירש שהיו סבורים ישראל שחוק המשפט האלוהי להציל עשוק מיד עושקו ולכן הוציא אותם ה' ממצרים, אולם לאחר מכן אין עליו עוד מצד המשפט להצילם, אלא הדבר מוטל עליהם להשתדל בכל עוז להימלט על נפשם, ומכל מקום צעקו אל ה' העונה בעת צרה בתפילה כדי שיצילם מצד החסד". לפי זה יש כאן השתדלות וצעקה שהיא תפילה. אך פירש גם באופן אחר שהיו סבורים ישראל שמה שנאמר להם (שמות יד,ד): "וחיזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואיכבדה בפרעה" כי הכוונה היא שבבוא המצרים עליהם ירעם ה' בקולו נפלאות אש וגפרית ורוח זלעפות באופן שלא יוכלו להזיק ולצער את ישראל, וכאשר ראו שפרעה הקריב, חששו ישראל שחפץ ה' להמיתם ונפלו ליאוש, ולכן היו צועקים ומתרעמים – ולפירוש זה 'ויצעקו' הוא לשון תרעומת.
[2] בבלי, מס' סוטה, דף לו,ב-לז,א: "תניא, היה רבי מאיר אומר: כשעמדו ישראל על הים, היו שבטים מנצחים זה עם זה, זה אומר אני יורד תחלה לים וזה אומר אני יורד תחלה לים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה, שנאמר: שם בנימין צעיר רודם, אל תקרי רודם אלא רד ים, והיו שרי יהודה רוגמים אותם, שנאמר: שרי יהודה רגמתם, לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן לגבורה, שנאמר: ובין כתפיו שכן. אמר לו רבי יהודה: לא כך היה מעשה! אלא זה אומר אין אני יורד תחילה לים וזה אומר אין אני יורד תחילה לים, קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה, שנאמר: סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל ויהודה עוד רד עם אל, ועליו מפרש בקבלה: הושיעני א-לוהים כי באו מים עד נפש, טבעתי ביון מצולה ואין מעמד וגו' אל תשטפני שבולת מים ואל תבלעני מצולה וגו'…".
[3] רבי אברהם מרדכי אַלְתֶּר מגור (1865-1948), אמרי אמת, לא ידועה השנה [מודפס אחר שנת תרח"צ], עמ' 71: "במדרש אז ישיר משה הה"ד נכון כסאך מאז וכו' אע"פ שמעולם אתה לא נתיישב כסאך וכו' עד שאמרו בניך שירה וכו' משל למלך וכו' המלך עומד על הלוח ואגוסטוס יושב וכו', ואיתא במדרש אז ישיר משה הה"ד פיה פתחה בחכמה וכו', חכמה היינו כדכתיב ראשית חכמה יראת ה', במצרים היתה לישראל יראה לשעה ולא בקביעות כענין שכתוב יען וגו' ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה וכדאיתא אע"פ וכו' שהאמינו עד שהיו במצרים וכו' חזרו ולא האמינו, כאן כתיב וייראו העם את ה' שבקריעת ים סוף נעשתה קביעות וזהו נתיישב כסאך שהשיגו יראת שמים בקביעות ונשאר מזה רשימה בלב כל אחד מישראל, נתיישב כסאך הוא לשון עכבה, עיקר הקביעות נעשית על ידי ישראל כדכתיב ואתה קדוש יושב תהלות ישראל וכתיב היתה יהודה לקדשו ואיתא שירד לים תחילה ואיתא שלא נקרע להם הים עד שבאו לתוכו עד חוטמן, ישראל מסרו נפשם בים סוף ואיתא שמכל דבר שעושים במסירות נפש נשאר רשימה לעולם…"
[4] ראה ישעיהו סה,כב: "…כִּי־כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי…", ושמות רבה לו,א : "בכל מיני אילנות נאים ומשובחים נקראו ישראל! נקראו בגפן, שנאמר: "גפן ממצרים תסיע" (תהלים פ ט) ; בתאנה, שנאמר: "כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם" (הושע ט,י) ; בתמר, שנאמר: "זאת קומתך דמתה לתמר" (שיר השירים ז ח) ; בארז, שנאמר: "כארז בלבנון ישגה" (תהלים צב יג) ; כאגוז, שנאמר: "אל גינת אגוז ירדתי" (שיר השירים ו יא). וקראן בכל מיני שלחים, שנאמר: "שלחיך פרדס רמונים" (שם ד יג), ובא ירמיה לומר: "זית רענן יפה פרי תואר". ועוד מקורות רבים.
