פרשת השבוע נפתחת בנאום נפלא, שיש הרבה מה ללמוד ולהעמיק בו.
הקב"ה מתגלה אל משה ולמעשה עונה על שאלתו של משה – "למה הרעת לעם הזה" ועל הטענה של משה – "מאז באתי לדבר אל פרעה הרע לעם הזה".
בפסוקים הפותחים את הפרשה, מופיעים לשונות הגאולה ("והצאתי", "והצלתי" וכו'…) ולמעשה הקב"ה מלמד את משה שגאולה מתקדמת לרוב בשלבים. שהעובדה שבינתיים הגזרות קשות יותר, זה חלק ראשון בתהליך. שהקושי בשעבוד איננו "טעות" בתכנון של הקב"ה, אלא חלק מהמהלך כולו.
ניתן לומר שהמילים הפותחות את הנאום – "אני ה'" הן למעשה המסר העיקרי בתשובתו של הקב"ה.
מילים אלו ("אני ה'") הינם גם המילים המסיימות את התשובה של ה', והן גם מופיעות בדיוק באמצע הנאום (מוזמנים לספור מילים)!
רבים מן המפרשים אכן התמקדו במילים אלו – "אני ה'".
רש"י לדוגמא מפרש שהביטוי "אני ה'" משמעותו – "נאמן לשלם שכר"[1], או במילים אחרות – הבטחת ה' תתקיים, ועם ישראל יזכה בפועל לגאולה.
הרמב"ן מפרש את הפסוקים כשינוי של הנהגה, מהנהגה טבעית להנהגה ניסית כלומר – הקב"ה יכול לבצע ניסים מעבר לחוקי הטבע והם שיקדמו את הגאולה[2].
איננו מבינים מדוע יש צרות בעולם… אבל מה שאנחנו כן יודעים – שגאולה לפעמים מתקדמת בתהליך, שאמונה בה', דורשת מאיתנו סבלנות, והבנה שלא תמיד אנחנו מבינים את הדרך, ולא תמיד רואים בעיניים איך הגאולה מתקדמת, אבל היא מתקדמת!
גם במצרים, וגם למשה רבינו לקח זמן, ובהתחלה הייתה ירידה והרעה במצב, ורק בהמשך הגיעה הגאולה.
אנו נמצאים במלחמה ארוכה, אנו נדרשים לאמונה גדולה, שהגאולה אכן מתקדמת גם אם לא תמיר רואים או מבינים זאת בשכל שלנו.
בהמשך פרשת השבוע, אנו קוראים על מכות מצרים שאף הן מתרחשות בהדרגה.
ומהן אפשר ללמוד עוד דברים על הגאולה.
למשל, במכה הראשונה, מכת דם מצטווה משה לבקש מאהרון שיכה את היאור (שמות ז,יט):
"וַיֹּ֨אמֶר יְקֹוָ֜ק אֶל־מֹשֶׁ֗ה אֱמֹ֣ר אֶֽל־אַהֲרֹ֡ן קַ֣ח מַטְּךָ֣ וּנְטֵֽה־יָדְךָ֩ עַל־מֵימֵ֨י מִצְרַ֜יִם עַֽל־נַהֲרֹתָ֣ם עַל־יְאֹרֵיהֶ֣ם וְעַל־ אַגְמֵיהֶ֗ם וְעַ֛ל כָּל־מִקְוֵ֥ה מֵימֵיהֶ֖ם וְיִֽהְיוּ־דָ֑ם וְהָ֤יָה דָם֙ בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וּבָעֵצִ֖ים וּבָאֲבָנִֽים".
אולם בהמשך ספר שמות (פרק יז, פס' ה), כשמשה מצטווה על ידי הקב"ה להכות בצור ולהוציא מים לעם ישראל נאמר כך – "וַיֹּ֨אמֶר יְקֹוָ֜ק אֶל־מֹשֶׁ֗ה עֲבֹר֙ לִפְנֵ֣י הָעָ֔ם וְקַ֥ח אִתְּךָ֖ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּמַטְּךָ֗ אֲשֶׁ֨ר הִכִּ֤יתָ בּוֹ֙ אֶת־הַיְאֹ֔ר קַ֥ח בְּיָדְךָ֖ וְהָלָֽכְתָּ". לכאורה לא משה הוא שהיכה ביאור, אלא אהרון?
רבי אבהו לומד מכך (סנהדרין צט,ב) שכאשר אדם פועל ועושה מצווה בשליחות של אחר, המצווה והעשייה נחשבת גם של המשלח[3]. למעשה, כולנו שלוחי מצווה. לוקחים אחריות בגאולה האלוקית.
[1] רש"י שמות פרק ו פסוק ב: "ויאמר אליו אני ה' – נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפני. ולא לחנם שלחתיך כי אם לקיים דברי שדברתי לאבות הראשונים. ובלשון הזה מצינו שהוא נדרש בכמה מקומות אני ה' נאמן ליפרע, כשהוא אמור אצל עונש, כגון (ויקרא יט יב) וחללת את שם א-להיך אני ה', וכשהוא אמור אצל קיום מצות, כגון (ויקרא כב לא) ושמרתם מצותי ועשיתם אותם אני ה', נאמן ליתן שכר".
[2] רמב"ן שמות פרק ו פסוק ב: "…וענין הכתוב, כי נראה לאבות בשם הזה שהוא מנצח מערכות שמים ולעשות עמם נסים גדולים שלא נתבטל מהם מנהג העולם, ברעב פדה אותם ממות ובמלחמה מידי חרב, ולתת להם עושר וכבוד וכל טובה, והם ככל היעודים שבתורה בברכות ובקללות, כי לא תבא על אדם טובה בשכר מצוה או רעה בעונש עבירה רק במעשה הנס, ואם יונח האדם לטבעו או למזלו לא יוסיפו בו מעשיו דבר ולא יגרעו ממנו. אבל שכר כל התורה וענשה בעולם הזה הכל נסים והם נסתרים, יחשב בהם לרואים שהוא מנהגו של עולם, והם באדם עונש ושכר באמת. ומפני זה תאריך התורה ביעודים שבעולם הזה, ולא תבאר יעודי הנפש בעולם הנשמות, כי אלה מופתים שכנגד התולדה, וקיום הנפש ודבקה בא-לוהים הוא דבר ראוי בתולדתה שהיא תשוב אל הא-להים אשר נתנה. ועוד אפרש זה (ויקרא כו יא ד"ה ונתתי) אם גומר ה' עלי.
והנה אמר הא-להים למשה נראיתי לאבות בכח ידי אשר אני שודד בו המזלות ועוזר לבחירי, אבל בשמי של יו"ד ה"א אשר בו נהיה כל הווה לא נודעתי להם לברוא להם חדשות בשנוי התולדות, ולכן אמור לבני ישראל אני ה', ותודיע להם פעם אחרת השם הגדול כי בו אני עושה עמהם להפליא, וידעו כי אני ה' עושה כל. וצדקו כל דברי ר"א בענין הזה, אלא שהוא כמתנבא ואינו יודע. והנה גם לדבריו היה ראוי שיאמר הכתוב ואודע אל אברהם וגו' באל שדי ובשמי ה' לא נודעתי להם, או שיאמר ובשמי ה' לא נראיתי להם. אבל הוא יתקן בזה, כי מפני היות נבואת האבות במראות הלילה אמר בהם וארא, ובעבור היות של משה פנים אל פנים אמר לא נודעתי להם, כאשר נודעתי לך.
ועל דרך האמת בא הכתוב כפשוטו ומשמעו, יאמר אני ה' נראתי להם באספקלריא של אל שדי, כטעם במראה אליו אתודע (במדבר יב ו), ואותי אני ה' לא נודעתי להם, שלא נסתכלו באספקלריא המאירה שידעו אותי, כטעם אשר ידעו ה' פנים אל פנים (דברים לד י), כי האבות ידעו ה' המיוחד אבל לא נודע להם בנבואה, ולכן כשידבר אברהם עם השם יזכיר השם המיוחד עם אלף דלת, או אלף דלת לבדו. והנה הענין, שהאבות היה גלוי השכינה להם והדבור עמהם במדת הדין רפה ונהג עמהם בה, ועם משה יתנהג ויודע במדת הרחמים שהוא בשמו הגדול, כטעם מוליך לימין משה זרוע תפארתו (ישעיה סג יב), וכתיב (שם שם יד) כן נהגת עמך לעשות לך שם תפארת. ולכן לא יזכיר משה מעתה שם אל שדי, כי התורה בשמו הגדול נתנה, שנאמר (להלן כ ב) אנכי ה' אלהיך, והוא שנאמר (דברים ד לו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה. וכבר רמזתי פירוש "השמים". והקב"ה יגלה עינינו ויראינו נפלאות מתורתו. וטעם וגם הקימותי את בריתי אתם, וגם אני שמעתי, כלומר נראיתי להם באל שדי וגם הקימותי להם הברית ההוא לפני, וגם בשמי הגדול שמעתי עתה אני נאקת בני ישראל ואזכור את בריתי אשר הקימותי להם עמדי, והמשכיל יבין. ומה שדרשו רבותינו בענין הזה (שמו"ר ו ד) חבל על דאבדין ולא משתכחין, הרבה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב באל שדי, ולא הודעתי להם ששמי ה' כשם שאמרתי לך, ולא הרהרו אחר מדותי וכו', ועוד שלא שאלוני מה שמי כשם ששאלת אתה, ואתה תחלת שליחותי אמרת לי מה שמך, ולבסוף אמרת ומאז באתי אל פרעה וגו' (לעיל ה כג), ועל זה נאמר וגם הקימותי את בריתי אתם וגו'. גם המדרש הזה ענינו מתישב אחר המקרא, כי הוקשה להם ז"ל, למה יזכיר נבואת האבות לפחות מעלתם בנבואה ולאמר שלא נראה אליהם רק באל שדי, מה צורך היה לו זה, היה ראוי לומר אני ה', ולכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם וידעתם כי אני ה' המוציא. ולכן ידרשו כי היה הדבר תוכחה למשה לאמר לו הנה האבות שלא הגיעה להם מעלתם בנבואה אליך ולא ראו רק באל שדי, הם האמינו בי, וגם הקימותי את בריתי אתם ושמעתי נאקת בניהם בעבורם, אף כי אתה שידעתני בשם הגדול והבטחתיך בו, שיש לך לבטוח ברחמים ולהבטיח ישראל בשמי שאעשה עמהם אותות ומופתים. וגם זה נכון והגון".
[3] תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צט עמוד ב: "אמר רבי אבהו: כל המעשה את חבירו לדבר מצוה – מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, שנאמר ומטך אשר הכית בו את היאר, וכי משה הכהו? והלא אהרן הכהו! אלא לומר לך: כל המעשה את חבירו לדבר מצוה – מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה".
