בתחילת פרשת השבוע יעקב מתכוון למפגש מול עשיו.
חכמים מלמדים, שהוא פועל בשלוש דרכים משלימות – דורון, תפילה ומלחמה[1].
בתפילתו מבקש יעקב בין היתר (בראשית פרק לב, פסוק יב) :
הַצִּילֵ֥נִי נָ֛א מִיַּ֥ד אָחִ֖י מִיַּ֣ד עֵשָׂ֑ו כִּֽי־יָרֵ֤א אָנֹכִי֙ אֹת֔וֹ פֶּן־יָב֣וֹא וְהִכַּ֔נִי אֵ֖ם עַל־בָּנִֽים
כנימוק לכך מקדים יעקב ואומר (שם, פס' יא):
קָטֹ֜נְתִּי מִכֹּ֤ל הַחֲסָדִים֙ וּמִכָּל־הָ֣אֱמֶ֔ת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתָ אֶת־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֣י בְמַקְלִ֗י עָבַ֙רְתִּי֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֣ן הַזֶּ֔ה וְעַתָּ֥ה הָיִ֖יתִי לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֽוֹת.
חז"ל במדרש מסבירים בדרכים שונות :
- נעשו לי כבר חסדים ולא נותרו לי עוד זכויות להצלחה, ולכן יעקב מבקש לפנים משורת הדין.
- אמנם ה' כבר הבטיח – אבל שמא יגרום החטא.
וכך כתב ה'שפת אמת' (בראשית, פר' וישלח, שנה תרל"ד) :
קטנתי מכל החסדים. שמעתי מכבוד מו"ז ז"ל בשם הרב הק' מלובלין ז"ל שגם מה שקטן בעיניו הוא מהחסדים של הש"י כו'.
ונראה להוסיף ביאור כי יש לכל איש ישראל להשיג הכנעה וקטנות ע"י חסדי השי"ת שעושה עם האדם לפנים משורת הדין לכן צריך האדם להשיג בושה ולהכניע לפניו ית'.
וז"ש קטנתי מכל החסדים שמכל החסד וטוב שעשה עמו השיג קטנות עד שלא נשתנה כלל מעת שהי' הולך לחרן עד חזרתו כדכתיב במקלי עברתי כו'.
ואין זה דבר קטן שיזכור האדם עד עשרים שנה מה שהי' לו.
וזה מצות זכירת יציאת מצרים שיזכור האדם כי השי"ת הוציאו מכל הסתר ועצת היצה"ר.
והאמת כי תכלית חסדי השי"ת הוא כשמשיג האדם הכנעה וקטנות ע"י החסדים זה אות ומופת שמקבל החסדים אליו והבן.
עלינו תמיד לחוש שאיננו זכאים, או שמא יש חטאים שעוד לא תיקנו.
בכל המעשים שלנו תמיד צריך להבין שהקב"ה נותן לנו מתנות חינם.
תמיד לשאוף לעוד, לתיקון, לשיפור המעשים.
ולבקש בתפילה לא כי מגיע לנו אלא כבקשת רחמים.
הגמרא בברכות (דף לב,ב) קובעת שכל המאריך בתפילתו, אין תפילתו חוזרת ריקם; אבל אם הוא מאריך בתפילתו ומעיין בה, סופו שיבוא לידי כאב לב.
מהו העיון המדובר?
רש"י ותוספות מבארים, שהוא מצפה שתפילתו תתקבל, מחמת שהאריך בה (רש"י) או מחמת שכיוון בה (תוספות).
עלינו להתפלל, לבקש, ולדעת שלא מגיע לנו! שהקב"ה מנהל את עולמנו בצורה עמוקה מהבנתנו.[2]
יחד, נמשיך להתפלל, לבקש ולהתחנן לקב"ה שיחונן אותנו, עד לניצ
[1] רש"י לבראשית לב,ט, על פי קוהלת רבה פר' ט, מובא גם בילקוט שמעוני בראשית לב.
[2] האריך בזה הרי"ד סולובייצ'יק [הו"ד בספר 'עבודה שבלב'], הוא מתאר כי יש פער תהומי בין האדם לבוראו – ואיך בכלל אפשר לגשת לאינסוף בלי מורא ופחד? הוא מביא שם שהרשות נובעת מהצווי שהקב"ה נתן לנו להתפלל אליו. במקום אחר מבאר הרב סולובייצ'יק (רעיונות על התפילה, סע' ב):
"רבותינו התירו את התפילה… כי יש לכך תקדים היסטורי. אנו מוצאים כי האבות, משה רבינו והנביאים, התנפלו לפני הקב"ה בתחינה, שוחחו עמדו כאשר ידבר איש אל רעהו, גילו לפניו את מצפוני ליבם, והטריחוהו כביכול להזדקק לצרכיהם, טענו וגם תבעו. אם כן, יכולים אנו לסמוך על מנהגם של אבות האומה, שניגשו אל האלוהים והתרפקו עליו. אמנם, הפחד מחלחל, אבל העובדה ההיסטורית לא ניתנה לסילוף. תפילה היא מוסד ישן – נושן ביהדות, שנתגלה עם עלות שחר האומה".
