קריאת פרשת כי תבוא לקראת ראש השנה, הינה תקנה קדומה וייחודית (משפיעה ככל הנראה על זמני קריאתן של פרשות רבות) – וכך נאמר במסכת מגילה:
רבי שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להם לישראל שיהיו קוראים את הקללות שבספר דברים, לפני ראש השנה כדי שתכלה שנה וקללותיה
(מגילה לא ע”ב).
כבר מימות הגאונים והראשונים ציינו שהמנהג הוא לא להצמיד את קריאת פרשת כי תבוא לראש השנה, אלא להפריד בינהם בקריאת פרשת ניצבים. מדוע נוהגים כך? היו שהסבירו את הדבר בכך שגם בפרשת נצבים עצמה ישנה תוכחה וקללה – כפי שנאמר – ” וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה ה’ אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: וְהִבְדִּילוֹ ה’ לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה:” (דברים כט יט-כ).ממילא תקנת עזרא לקרוא קללות לפני ראש השנה מתקיימת גם בקריאת פרשת ניצבים (אור זרוע ח”ב שצ”ב).
אולם אחרים הסבירו בצורה אחרת – פרשת ניצבים היא דווקא הפסקה מהקללות, ולכן קוראים אותה כדי להפסיק בין הקללות לבין ראש השנה, מכיוון שאין זה סימן טוב להצמיד לראש השנה את הקללות. (רא”ש מגילה, ד’ י’, וכן תוס’ שם).
ננסה לחבר בין שתי השיטות ולהציע דרך שלישית. ביחס לפרשיית הקללות, חכמים מנו כמה הבדלים בין שתי פרשיות התוכחה של התורה – בחוקתי וכי תבוא (הבדלים שבחלקם אף יצרו השלכות הלכתיות (מגילה ל”א). פרשת בחוקותי נאמרה על ידי הקב”ה, ואילו כי תבוא כמו כל ספר דברים הם דבריו של משה. בנוסף, אורך הקללות בכי תבוא כפול מן הקללות שבויקרא. וישנו עוד הבדל חשוב ומשמעותי, הקללות שבפרשת בחוקותי מסתיימות בנחמה גדולה והבטחה לגאולה, ואילו הקללות שבפרשת כי תבוא שנקרא השבת, אין בהם לכאורה שום נחמה והבטחת גאולה.
אלא, שהקללות המופיעות בפרשתנו, אינן סוף הסיפור. לשם המשך חייבים לקרוא גם את פרשת ניצבים שמופיעה מיד לאחריה – וכך קבעו חז”ל –
“אמר חזקיה בנו של רבי חייא: למה נסמכה פרשה זו (ניצבים) לפרשת קללות? …מיד קרא אותן משה והיה מפייסן … וכך אמר להם משה לישראל: אע”פ שהיסורין הללו באין עליכם, יש לכם עמידה. לכך נאמר: “אתם נצבים היום כולכם”
(תנחומא ניצבים א’)
גם הקללות שמוזכרות בפרשת נצבים אינן עומדות לעצמן. הן מוצגות כהמשכה של הקללה הקודמת של כי תבוא, ונסמכות עליה: “לֹא יֹאבֶה ה’ סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף ה’ וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה ה’ אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: וְהִבְדִּילוֹ ה’ לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה:” (דברים כט יט-כ).
בעצם, תיאורי הרעה המוזכרים בפרשת ניצבים אינם קללות, אלא רפלקציה והתבוננות של הדורות הבאים לאחר החורבן – “וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה ה’ בָּהּ”. ואפילו העמים סביבנו שואלים על גודל החורבן – “וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה ה’ כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה?”. ועל כך יענו כולם – “וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה’ אֱלֹקֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹקִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם אֱלֹקִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם, וַיִּחַר אַף ה’ בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה: וַיִּתְּשֵׁם ה’ מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה” (דברים כט כא – כז).
יוצא אם כן, שסופה של פרשת הקללות, גם בספר דברים הינה פרשיית התשובה המוזכרת מיד לאחר סיום התיאור של קללת הגלות – “וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה’ אֱלֹקֶיךָ שָׁמָּה: וְשַׁבְתָּ עַד ה’ אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:וְשָׁב ה’ אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה’ אֱלֹקֶיךָ שָׁמָּה:” (דברים ל, א – ג).
פרשיית התשובה, המתארת בחיבור נפלא את התשובה לה’ ואת השיבה לארץ, הינה פרשייה של פסוקי נחמה ותקווה גדולים. נמצאנו למדים, שהקללות אינן סוף הפסוק, אלא רק תהליך בדרך אל הגאולה, שלב המוביל לתשובה ולבשורת שיבה לה’ ולארץ.
ייתכן שעזרא הסופר, וחז”ל לאורך הדורות בעקבותיו, מכוונים אותנו לא רק לכך ש”תכלה שנה וקללותיה” במובן שמסיימים את כל הקללות לפני ראש השנה, אלא שאנו נקראים להביט לאחור במבט רפלקטיבי ולשוב אל ה’ ולזכות לגאולה גדולה! ניתן אם כך לומר –שתקנת עזרא היא לקרוא את כל פרשיית הקללות – המסתיימת בפרשת התשובה לפני ראש השנה, ולכן ברור שנקרא תמיד את פרשת כי תבוא, ולאחריה את פרשת ניצבים עוד לפני ראש השנה.
השנה שעברנו, מחייבת אותנו להביט לאחור. להביט נכוחה על הקללות הקשות שהיו בה, על המחירים הגדולים, ועל החורבן שהיינו עדים לו. ומכאן לצמוח! מכאן לשוב בתשובה, לדעת שאנחנו ניצבים לפני ה’, שממש כמו בספר ויקרא, הקללה מסיימת בתקווה גדולה, בגאולה לה אנו מייחלים כל כך, ובתשובה אליה אנו נקראים!
“וְשַׁבְתָּ עַד ה’ אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וְשָׁב ה’ אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ…”
“תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה”!
מתוך אתר "תורה מציון" –
