- שמות: למהותו של ספר
השבת אנו פותחים בקריאת ספר חדש, ספר שמות, השני מבין חמישה חומשי תורה.
התורה פותחת ברשימת היורדים למצרים: ”וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה…"
רשימה זו הינה חזרה על רשימת היורדים המפורטת יותר המוזכרת בספר בראשית (מו, ח-כז).
ניתן להסביר שהתורה חוזרת בקצרה על רשימת היורדים, מכיוון שברצונה לספר את הסיפור כולו, וכדי שנבין את מצב השעבוד במצרים עלינו לזכור את הירידה עצמה למצרים (מה שפרשנים עכשוויים מכנים בשם "חזרה מקשרת" – כמו לדוגמא בתחילת בראשית לח).
הרמב"ן, מרגיש גם הוא בצורך להסביר מדוע התורה חוזרת ופותחת ברשימת היורדים מצרימה:
"ונתייחד ספר ואלה שמות בעניין הגלות הראשון הנגזר בפירוש ובגאולה ממנו ולכן חזר והתחיל בשמות יורדי מצרים ומספרם, אף על פי שכבר נכתב זה, בעבור כי ירידתם שם הוא ראשית הגלות, כי מאז הוחל".
הרמב"ן מגדיר את עניינו של ספר שמות – "ספר הגלות והגאולה". זהו הנושא של הספר, וזאת גם הסיבה שהתורה חוזרת על רשימת היורדים, מכיוון שהתחלת הגלות הוא בירידתם של יעקב ובניו למצרים. הגדרת ספר שמות כספר “הגלות והגאולה” יוצרת קושי מסוים, מכיוון שהגאולה ממצרים מתרחשת באמצע הספר – בפרשת בשלח, ואם כן מהו הצורך בהמשך הספר? לכן ממשיך הרמב”ן בהקדמתו לחומש וכותב :
"והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים, אף על פי שיצאו מבית עבדים, עדיין יחשבו גולים, כי היו בארץ לא להם, נבוכים במדבר. וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם, אז שבו אל מעלות אבותם… ואז נחשבו גאולים. ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה’ מלא אותו תמיד".
כלומר, אל לנו לטעות שהיציאה עצמה ממצרים, די בה בכדי להיקרא "גאולה". גאולה, כך מסביר הרמב”ן, היא מצב בו עם ישראל חוזר לגדולתו, מצב בו הקב”ה שוכן בתוכנו, ולכן ספר שמות לא מסתיים לאחר היציאה ממצרים, אלא רק לאחר שהקב"ה שוכן בתוך בני ישראל – "וּכְבוֹד יְ-הֹ-וָ-ה מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן" (מ,לה). בעניין הזה ניתן לצרף את קריאתו המפורסמת של משה "שלח את עמי ויעבדני", שלמרבה האירוניה הפכה בפי אומות העולם לקריאה "שלח את עמי" (let my people go).
פרשן אחר, הנצי"ב מוולוז'ין, בהקדמתו לספר שמות, מגדיר את ספר שמות באופן אחר. בתחילה הוא מביא כמה שמות שונים לספר שמות:
"זה הספר נקרא בפי בעלי המדרש ספר שמות, כדאיתא בבראשית רבה פרשה ג… וכן בהרבה מקומות. והרמב”ן סוף הספר קראו ספר הגאולה".
אך אז מוסיף הנצי"ב דעה נוספת – דעתו של הבה"ג – רבי שמעון קיירא, שהיה מגדולי הגאונים וראש ישיבת סורא.
"זולת רבינו בה"ג בסוף ספרו הקדוש יקראהו "ספר שני"".
מכל חומשי התורה, ספר שמות הינו הספר היחיד לפי שיטתו של הבה"ג, שלא מקבל שם עצמי. הוא מוגדר "ספר שני", כאילו אין לו מהות משלו. בראשית הוא ספר הבריאה, ויקרא – תורת כהנים, במדבר – הפקודים ודברים משנה תורה – ורק לספר שמות אין שם עצמי.
את העיקרון הזה מסביר הנצי"ב בהמשך דבריו:
"…בא ללמדנו דזה הספר ביחוד הוא שני לספר ראשית הבריאה, כי הוא חלק שני מזה הספר, היינו, בו נגמר סדר הבריאה. וכמאמרם ז”ל: "'בראשית' – בשביל ישראל שנקראו ראשית"… שיהא אומה אחת, "חלק ה’ עמו" (דברים לב,ט). וזה לא נשלם עד שיצאו ישראל ממצרים ובאו לתכליתם שיהיו ראוים להיות לאור גוים…וזהו תכלית הבריאה …נמצא דיציאת מצרים היא גמר הבריאה, או מתן תורה…".
במילים אחרות, לפי הנצי"ב, ספר שמות הוא מעין חלק שני, כרך ב', של ספר בראשית.
עניינם של שתי הספרים אחד הוא, הבריאה, יצירת העולם.
בריאת העולם לפי הנצי"ב מסתיימת רק לאחר שיש עם נבחר, שקיבל תורה והקב"ה שוכן בתוכו. מבלעדי אלה, לא מסתיים התהליך, ומטרתו העיקרית של בריאת העולם טרם מופיעה.
לפני שנים, עת שלמדתי יחד עם תלמידים את ספר שמות, כשליח תורה מציון בממפיס (ארה"ב), זכינו והגענו לחידוש יפה. ספר שמות ייחודי מאוד במילה הפותחת אותו, ליתר דיוק באות הפותחת את החומש. איננו מכירים חומש הפותח בו’ החיבור. אמנם ספרי ויקרא ובמדבר פותחים בו’, אך לא בו’ החיבור, אלא בו’ ההיפוך – אותה ו’ שבלשון התנ”ך מקדימה פעלים בכדי לשנותם מעתיד לעבר או להפך (יקרא – ויקרא וכד’). החומש היחיד הפותח בו’ החיבור הינו ספר שמות. ועל פי דבריו הנפלאים של הנצי”ב מובן למה – ספר שמות הינו החלק השני של ספר בראשית, המשכו הישיר של ספר היצירה, כי רק בו מסתיים תהליך בריאת העולם.
- המיילדות העבריות
פרעה מצווה את המיילדות להשליך ליאור את הבנים. המיילדות, יראות את ה', ומצילות את הילדים.
מדהים לראות שכבר אז במצרים רואים את ההבדל – בין אויבים רשעים החפצים בהרג ומוות של תינוקות (ובכלל), לבין העם החפץ בחיים ובטוב ומציל תינוקות ממוות!
וכך נאמר (שמות פרק א, פסוק כ-כא)
וַיֵּ֥יטֶב אֱ-לֹוהִ֖ים לַֽמְיַלְּדֹ֑ת וַיִּ֧רֶב הָעָ֛ם וַיַּֽעַצְמ֖וּ מְאֹֽד. וַיְהִ֕י כִּֽי־יָֽרְא֥וּ הַֽמְיַלְּדֹ֖ת אֶת־הָאֱ-לוֹהִ֑ים וַיַּ֥עַשׂ לָהֶ֖ם בָּתִּֽים.
רש"י לומד את המילים 'וַיַּ֥עַשׂ לָהֶ֖ם בָּתִּֽים'[1]– כשכר של הקב"ה למיילדות. כלומר, בית מעשיהן, אלוקים בנה להם בתי כהונה ולוייה (משה ואהרון מיוכבד) ומלכות (ממרים שנאה לכלב משבט יהודה).
לעומתו, הרשב"ם, נכדו, מפרש בצורה שונה לגמרי – וכך הוא כותב:
'ויעש להם בתים – לשמרם, פן ילכן לעבריות היולדות'.
כלומר, פרעה העניש אותן, ועשה בתים (=בתי כלא) למיילדות, שלא יוכלו ללכת להציל את הילדים.
חשבתי הבוקר[2] שניתן לקרוא את הפסוקים בצורה נוספת.
וַיֵּ֥יטֶב אֱ-לֹוהִ֖ים לַֽמְיַלְּדֹ֑ת וַיִּ֧רֶב הָעָ֛ם וַיַּֽעַצְמ֖וּ מְאֹֽד – כלומר מהי הטובה לה זכו המיילדות? שהן הצליחו במשימתן. שהעם התרבה וגדל!
ולא רק זאת, וַיְהִ֕י כִּֽי־יָֽרְא֥וּ הַֽמְיַלְּדֹ֖ת אֶת־הָאֱ-לוֹהִ֑ים וַיַּ֥עַשׂ לָהֶ֖ם בָּתִּֽים – כלומר העם התרבה באופן כזה שנולדו בתים שלמים, חזקים ויציבים בעם ישראל. ויש להם (לעם ישראל) בתים. שכרן של המיילדות מאת הקב"ה היה עצם זה שהצליחו בעשייתן הברוכה[3]!
המשנה במסכת אבות (פרק ד, ב) אומרת:
"בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה כבחמורה ובורח מן העבירה שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה".
ידוע הפירוש[4] שהשכר הבסיסי של המצווה הוא עצם קיום המצווה, עצם עשיית המצווה הוא השכר הטמון בה.
- לידת משה: "ותקרא שמו משה" – הנבדל מן המים
לידתו של משה מתוארת בצורה מיוחדת בתורה, ויותר מכך שמו של משה ניתן לו בצורה ייחודית.
התורה מספרת שלאחר שהילד נולד, ולא היה ניתן יותר להצפינו שמו אותו בתיבת הגמא בסוף על שפת היאור, ושם מצאה אותו בת פרעה.
אחותו, מרים, הניצבת מרחוק ודואגת לו ניגשת לבת פרעה ומציעה לה להביא אותו זמנית לאימו, ורק לאחר שהוא גדל הוא חוזר לבת פרעה.
וכך כותבת התורה על תיאור נתינת שמו (שמות ב,י):
"וַיִּגְדַּ֣ל הַיֶּ֗לֶד וַתְּבִאֵ֙הוּ֙ לְבַת־פַּרְעֹ֔ה וַֽיְהִי־לָ֖הּ לְבֵ֑ן וַתִּקְרָ֤א שְׁמוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה וַתֹּ֕אמֶר כִּ֥י מִן־הַמַּ֖יִם מְשִׁיתִֽהוּ".
בדרכים שונות ניתן לפרש כאן את הפסוק, ובדרכים שונות הלכו הפרשנים. ראשית לכאורה לא היה לו שם עד שגדל, או שלכל הפחות היו לו שמות שונים (כהצעת המדרש), ובת פרעה היא שנתנה לו את השם שהתקבל – משה.
בנוסף, ישנם פרשנים כדוגמת האור החיים הקדוש שמצביעים על כך שהנימוק לשם מופיע אחר נתינת השם, בשונה משמות השבטים והאבות (יצחק ויעקב) בהם הנימוק לשם מופיע קודם ולאחר מכן השם עצמו ("כל השומע יצחק לי… ותקרא שמו יצחק", "וידו אוחזת בעקב… ויקרא שמו יעקב"…).
חלק מן הפרשנים, כמו האבן עזרא לדוגמא, סוברים שלמשה היה שם מצרי שניתן על ידי בת פרעה, והתורה דאגה לתרגם את שמו ללשון הקודש – משה, מלשון משיה – הוצאה מן המים.
אפשרות נוספת מציע הראב"ע שבת פרעה אכן נתנה לו את השם העברי, כי הכירה את "לשוננו", או שאולי מכיון שידעה שהוא מילדי העברים שאלה וביררה איך אומרים זאת בלשון הקודש.
החזקוני מרחיק לכת ומציע בפירושו שיוכבד אימו היא שנתנה לו את השם משה, ובת פרעה בשומעה את השם ואת המשמעות שלו חיזקה את דבריה, והסכימה לשם זה "כי מן המים משיתיהו".
גם הרש"ר הירש, כתב באופן דומה, שבת פרעה התייעצה עם יוכבד בעת נתינת השם.
הרש"ר הירש אף מתייחס לקושי לשוני אליו התייחסו מפרשים למן תקופת הראשנים. לכאורה שמו של משה היה צריך להיות "משוי" לפי הטעם של "מן המים משיתיהו", ואילו השם משה מציין לשון פעיל.
וכך כותב הרש"ר הירש:
לא "משוי", מי שנמשה מן המים, קראה את שמו, אלא "משה" – המציל מן המים. אולי בא זה לרמוז על מגמת החינוך, שהעניקה הנסיכה לבנה המאומץ, והרושם העמוק שעיצב את אופיו משחר ילדותו. במתן שם זה ביקשה לומר: אל ישכח כל ימי חלדו, שהושלך אל המים, ונמשה מתוכם על ידי. על כן יהיה כל ימיו בעל לב רך, וקשוב לייסורי הזולת, ויהיה נכון תמיד להיות מושיע בעת צרה, להיות "מוֹשֶה".
דברים אלו של הרש"ר הירש מתאימים במידה רבה לפירושו של המהר"ל בספרו גבורות ה' (פר' יח):
"ואומר אני כי השם משה הוא הוראה על עיקר השם משה ומעלתו, אשר הוא מסולק ומוסר מן המים. וזה כי המים אין להם צורה עומדת קיימת… תדע לך כי מעלת משה רבינו ע"ה מעלת הצורה לפי שהיה נבדל במעלתו מן החומר כי השכלים הנבדלים הם צורה בלבד, ולכך היה משה רבינו ע"ה עניין צורה בלבד מבלי חומר, והמים הם הפך, כי המים אין להם צורה גמורה ולכך הם נקראים תמיד בלשון רבים… לפי שכל אחדות מכח הצורה המאחד את הדבר והמים הם בלי צורה גמורה".
המים, המסמלים את כלל הנוזלים, מתאפיינים בכך שהם מקבלים את צורתם לפי הכלי בו הם נמצאים. למעשה אין להם צורה עצמית כלל, ולכן משולים לחומר.
אדם בוגר ועצמאי יודע ליצור לעצמו "צורה" – כלומר מערכת ערכים לפיה הוא פועל.
אדם פחות עצמאי ובוגר, נשלט הרבה יותר מהסביבה שלו, ופחות פועל באופן מושכל לפי ערכיו.
בתיה, בת פרעה, פועלת על פי ערכים.
היא לא "זורמת" עם הלך הרוח הרגיל במצרים בתקופתה, בה זורקים תינוקות למים, ובה נוגשים בעבדים היהודים. היא בוחרת בחירה מוסרית, ופועלת על פי ערכים. היא קוראת בשם "משה" לבנה המאומץ בכדי להטביע בו חותם זה כדברי הרש"ר הירש.
וכך פועל משה, הוא גודל ויוצא אל אחיו, ורואה בסבלותם.
בכל עוול הוא פועל לפי "הצורה" – לפי הערכים והמוסר, ולא "זורם" עם מה שמתרחש אצל הסביבה. בראותו איש מצרי מכה עברי, הוא מתקן את העוול. בראותו שני אנשים עברים ניצים (רבים) הוא מעיר ומתקן, ואפילו בעת בריחתו למדין הוא פועל על פי ערכי הצדק – ומושיע את הבנות מידי הרועים, ואף דולה להם מים. יתרו שם לב להגעה המוקדמת של הבנות – "מדוע מיהרתן היום…", מכיון שבכל יום ויום באו הרועים וגירשו את הבנות. בכל יום איחרו הבנות לביתם בגלל חוסר הצדק, עד שמגיע משה המתנגד לזרימה הזאת, ופועל באופן ערכי.
חז"ל אמרו (במדבר רבה יג, כ):
"… ג' מידות טובות שהיו בידן של ישראל במצרים ובזכותן נגאלו, שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם ושגדרו עצמם מן הערוה".
היכולת של בני ישראל לשמור על הזהות שלהם, ולא לנהות אחרי הלך הרוח הכללי היא שעמדה להם ובזכותה נגאלו ממצרים. היכולת להיות "משה", ולא לזרום עם הלך הרוח הכללי, לדבוק בערכי אמת ובמוסר טבעי ואלקי, הוא המאפשר לנו להנהיג את העולם בטוב.
והאם אנחנו היום מספיק "צורניים"? האם אנחנו מסוגלים לשמור על ערכינו ולא רק "לזרום" עם הלך הרוח הכללי?
- הגילוי בסנה
בפרשתנו מתגלה ה' לראשונה אל משה מתוך שיח של סנה בוערות וכך נאמר (שמות פרק ג פסוק ב):
"וַ֠יֵּרָא מַלְאַ֨ךְ יְקֹוָ֥ק אֵלָ֛יו בְּלַבַּת־אֵ֖שׁ מִתּ֣וֹךְ הַסְּנֶ֑ה וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה הַסְּנֶה֙ בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֔שׁ וְהַסְּנֶ֖ה אֵינֶ֥נּוּ אֻכָּֽל".
חז"ל כבר עמדו על צורת הגילוי הזו, והסבירו במדרש את הלקח הנלמד (שמות רבה ב,ה):
"למה הראה לו הקדוש ברוך למשה בענין הזה לפי שהיה מחשב בלבו ואומר שמא יהיו המצריים מכלין את ישראל לפיכך הראהו הקדוש ברוך הוא אש בוערת ואיננו אוכל אמר לו כשם שהסנה בוער באש ואיננו אוכל כך המצריים אינן יכולין לכלות את ישראל".
ניתן היה לחשוב שעם ישראל לא יצליח לשרוד את צרות השעבוד הקשות כל כך במצרים. מבשר הקב"ה שעם ישראל יעמוד בקשיים, והמצרים לא יצליחו לגבור עלינו!
הנצי"ב מוולוז'ין בפירושו לתורה (על אתר), מוסיף על כך (בעקבות קושי לשוני שהוא מצביע עליו בפסוק):
"אלא הפירוש, שראה שהסנה בוער באש, מלשון "כי יבער איש שדה וגוי" (להלן כבד) היינו שהסנה מכלה את האש, שראה מתחילה "בלבת" וכרגע נעשתה האש חלשה מעט מעט".
במילים שלנו: לא רק שעם ישראל יגבר על הקשיים וישרוד, אלא יותר מזה – הסנה (עם ישראל) יחליש את האש (המצרים).
לאורך הדורות אנו רואים כיצד עם ישראל, הקטן. הנרדף, מצליח לא רק לשרוד את הרדיפות והקשיים, אלא כנגד כל הסבר וכנגד כל הסיכויים – עם ישראל מתגבר על רודפיו ואויביו. גם בימינו ראינו כיצד עם ישראל מתגבר על אויביו. שנים בודדות לאחר השואה הנוראה הוקמה המדינה, וקבוצי ישראל מארצות רבות בנו את המדינה שלנו. גם בימינו נמשיך את רצף הסנה – ונאכל את האש המנסה לפגוע בנו. הסנה, ימשיך לבעור, עד שיכבה לגמרי את האש שמנסה לשרוף אותו.
בל נשכח שבמעמד מיוחד זה נשלח משה לעמוד לפני פרעה ולהוציא את בני ישראל ממצאים.
הקב"ה מודיע לו שאהרן אחיו יהיה העוזר שלו (שמות ד,יד):
"…וַיֹּ֙אמֶר֙ הֲלֹ֨א אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ הַלֵּוִ֔י יָדַ֕עְתִּי כִּֽי־דַבֵּ֥ר יְדַבֵּ֖ר ה֑וּא וְגַ֤ם הִנֵּה־הוּא֙ יֹצֵ֣א לִקְרָאתֶ֔ךָ וְרָאֲךָ֖ וְשָׂמַ֥ח בְּלִבּֽוֹ"
ישנו פה תיאור נפלא למעשהו של אהרן.
המפרשים מסבירים (החל במדרש ועד האחרונים כגון הנצי"ב ועוד) שלא רק שאהרן לא יקנא, ולא רק שהוא לא יראה באופן חיצוני קנאה ותחרות על הנהגת העם מול משה, אלא הוא ממש ישמח בליבו, כלומר בלב שלם!
אהרן, שיהיה מעין דובר-עוזר טכני למשה, שמח בתפקידו לשרת, ללוות (אולי לכן נקרא פה "הלוי") ולהיות כינור שני בהנהגה.
במדרש מלמדים שבזכות שמחת הלב האמיתית של אהרן, זכה שהחושן יהיה על ליבו (כלומר זכה לכהונה גדולה).
אדם, שעינו לא צרה באחרים, שתומך ושמח בלב שלם באחיו הצעיר שיהפוך למנהיג, הוא אדם שיכול לשאת על ליבו את חושן המשפט המייצג באבניו את כל עם ישראל. אדם כזה, שהוא אוהב שלום ורודף שלום – זהו האדם שיכפר על כלל עם ישראל, ועליו נאמר (אבות א, יב) – "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".
נשתדל כולנו להיות מתלמידיו של אהרן. נתפלל שהמנהיגים שלנו יהיו כאלו, שיודעים לעבוד יחד, לשמוח בלב שלם כשמישהו אחר נבחר להנהיג את העם. כי כשעם ישראל מאוחדים, הכוח שלנו רב יותר, ואין לאויבים שלנו סיכוי! ונתפלל כולנו להיות יראי ה', לקיים מצוות ומעשים טובים פשוט כי כך צריך, ולזכות שעצם העשייה שלנו תהיה השכר שלנו, שיתקיימו מעשינו!
[1] רש"י, שם: "מהו הטובה? 'ויעש להם בתים' – בתי כהונה ולויה ומלכות שקרויין בתים. ויבן את בית ה' ואת בית המלך (מלכים א' ט א). כהונה ולויה מיוכבד, ומלכות ממרים, כדאיתא במסכת סוטה (סוטה יא ב)".
[2] כ' טבת ה'תשפ"ד -1.1.2024.
[3] מעין זה מובא בתוספות השלם עה"ת שמעלה עליהן כאילו על ידיהן פרה ורבה העם, וכן משמע ברבינו מיוחס, על אתר שכתב: "וכל שכן שרבה העם על ידיהן".
[4] ראה רע"ב ורבינו בחיי, על אתר.
