אני מכיר את אבי שנה ומשהו, שירתנו באותו גדוד.
אני מפקד מחלקה שאחראית על פינוי פצועים.
במחלקה שלי אין דתיים בכלל, יש חיל אחד מסורתי עם קעקועים.
יש גם מלא נוצרים ודרוזים, פסיפס של הקבוצה.
ואבי תמיד היה מגיע אליהם ומוצא את הזווית להתחבר.
לקראת חג שבועות כתבתי לו בווצאפ, אני חילוני גמור.
החיילים שלי חלקם לא יהודים בכלל.
הוא הציע לי איך להתחבר ולהכין את כולם לתפילה.
אבי הרגיש כמו רב בלי להיות רב רשמי.
לא הייתה נוגדנות או ייקה-פוציות, רק ידע והבנה עמוקה.
הוא קודם כל ראה את האדם וצרכיו שבפניו.
לפני חצי שנה היינו במצפה עדי, חיל רצה לומר קדיש.
אבי הביא את כולם בשביל להשלים מניין לתפילה שלו.
זו גישה מיוחדת, שמוצאת סולידריות ושייכות בין השונים.
השיחה שלנו לפני כחודש במצפה אבישור זכורה לי מאוד.
הוא ציטט ב״הדרשה״: "לא בשמיים היא. קרוב אליך הדבר."
זה היה רגע מקסים ומחזק.
הקרב חוויתי מבחוץ, הייתי בפינוי פצועים.
בכל הלילה שחיפשו לא היה אומץ להגות את שמו של אבי.
כולם אמרו רק "הנעדר", וזה היה מאוד כואב.
חשוב לך לדעת שכולם היו מוכנים להקריב את נפשם להחזירו הביתה.
לא הכרתי אותו מספיק, אך ידעתי שזה בן אדם גדול מאוד.
בכל אירוע שצריך לנהל, אבי היה שם בראש.
אדם שעולה על המשאית, משפצר עם החבלים את הציוד.
הוא זה שיזרוק את החבל למעלה ראשון.
בכל משימה, תרגיל או תכנון, הוא היה חלק מההחלטות.
הוא היה קצין קרבי בכל רמ"ח איבריו.
אני מתגעגע אליו מאוד.
