שבת הארץ — לא חלום! – הרב אבי גולדברג הי"ד
'שבת מציון' — ממפיס, גיליון 396 – מאי 2011, י' באייר תשע"א
ספר ויקרא כמעט והסתיים. נושאו המרכזי כמעט מובן מאליו — קדושה. ואולי נכון יותר לומר שנושאו של ספר ויקרא הוא הופעת הקדושה מהמקדש. אם ננסה לפרט את נושאי הספר, ניתן לראות זאת כך:
פרקים א'-ז' — דיני הקורבנות;
פרקים ח'-י' — חנוכת המשכן (שבעת ימי המילואים והיום השמיני);
פרק י"א — טהרת וטומאת בעלי החיים, ומכאן הלכות כשרות;
לאחר מכן, דיני טומאה וטהרה באדם וחוקים נוספים של קדושה וטהרה.
בפרק י"ט מצווה התורה את כולנו:
"וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם — קדושים תהיו, כי קדוש אני ה' אלוקיכם."
התורה מצווה כל אחד ואחת מאיתנו להיות קדוש. חוקים רבים המופיעים לאחר מכן באים לשמר את קדושתנו, והתורה ממשיכה ומרחיבה את הקדושה מהתחומים שקשורים למקדש גם לאנשים שמייצגים את הקדושה — הכהנים. התורה קובעת עבורם רמה מיוחדת של קדושה — "וקידשתו".
לאחר מכן מביאה התורה את רשימת המועדים — מקראי קודש שעלינו לקדש. לפתע, הקדושה אינה שמורה רק למקדש — היא מתפשטת גם לבתינו, והיא תלויה בנו: "אשר תקראו אותם". הקדושה מתבטאת גם בזמן, ובזמנים מיוחדים יש לנו היכולת להתחבר לרמות גבוהות של קדושה.
פרשת השבוע מתחילה עם מושג נוסף — קדושה במקום. לא רק לאדם יש שבת בכל שבוע, אלא גם לארץ יש שבת — אחת לשבע שנים. יש מפרשים שאף סבורים שהאדמה עצמה — העפר — זקוקה למנוחה, ולכן יש את מושג השמיטה.
הראי"ה קוק (1865–1935 — מייסד הרבנות הראשית לישראל) חיבר ספר הלכתי שלם בשם שבת הארץ, העוסק בדיני שנת השמיטה. בהקדמה לספר מסביר הרב קוק: מה ששבת היא ליחיד — שמיטה היא לציבור. התורה עצמה קוראת לשנה השביעית "שבת".
למרות שהסבר זה נשמע פשוט, מסתתרת מאחוריו תובנה עמוקה.
אם ספר ויקרא עוסק ברעיון הקדושה — מהקרבנות, דרך המקדש, דיני טומאה וטהרה — הרי שכאן אנו פוגשים את מושג הקדושה הציבורית.
ברבות מהדתות קיימת האפשרות ליחידים להתקדש על ידי פרישה מן החברה.
היהדות מציגה לעולם את הרעיון שציבור שלם, אומה שלמה, יכולה להיות קדושה.
כל הרבדים בחברה יכולים להתקדש, כולל תחומים שנראים לכאורה "חולין".
שמיטה היא ביטוי לכך שכל קיומנו הלאומי מונהג על ידי רעיון הקדושה.
כשם ששבת היא כמו מצפן לשבוע כולו — כך שמיטה היא מצפן לכלכלה ולמערכת העבודה של עם שלם.
אך עולה שאלה: מדוע בכלל צריכה היהדות ארץ נבחרת? הרי ניתן לעשות מצוות, מעשים טובים, ומוסר — בכל מקום בעולם. אפשר לענות על שאלה זו בכמה דרכים. התשובה הראשונה היא להבין שכל יסוד היהדות בנוי על מושג הבחירה: מדוע שבת קדושה מיתר הימים (פרשת השבוע שעברה)? מדוע כהן קדוש משאר ישראל (גם כן פרשת השבוע שעברה)? מדוע יהודי קרוא להתחבר לה' יותר מלא-יהודי?
שאלות טובות ועמוקות — אך המציאות היא שיש מדרגות בקדושה. כשם ששבת קדושה משאר הימים, כך ארץ ישראל קדושה משאר הארצות.
הכוזרי (רבי יהודה הלוי, המאה ה-10) עונה לשאלה הזו במשל: אם ניקח את ענבי היין האיכותיים ביותר בעולם, ונשתול אותם באדמה ובאקלים שאינם מתאימים — הם לא יגדלו. כל מאמץ של החקלאי — לשווא. הענבים זקוקים למקום מסוים, אקלים מסוים, ואדמה מתאימה.
למה?
כי כך קבע ה'. זוהי פשוט עובדה. באופן דומה — הקדוש ברוך הוא ייעד אותנו לצמוח בארץ מסוימת — ארץ ישראל. רק שם אפשר לבנות מקדש, לקבל נבואה, להקים מלכות ועם מלא כמופיע בתורה (בעיקר בדברים פרקים ט"ו–כ').
עלינו להכיר עד כמה ברי מזל אנחנו לחיות בדור שזוכה לראות בעיניו את שיבת ציון. מאות ואף אלפי שנים יהודים התפללו ובכו לשוב לציון — וקשה היה אפילו לחלום על כך. את הפסוק שאנו שרים לפני ברכת המזון — "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" (תהלים קכ"ו) — הם בקושי יכלו לדמיין.
הבה נודה לה' על ששבנו לציון. הבה לא נחלום (כלומר, לא נישן), אלא נתעורר ונצטרף לנס האדיר הזה — ונשיב את הקדושה הציבורית על כנה. יהי רצון שנזכה לראות בימינו כיצד הקדושה הזו זורחת, וכיצד חיינו הלאומיים כוללים גם הם שבת — אפילו לאדמה.
🙠
אור לכ"ה אייר ה'תשפ"ד — הודעה לחיילי הגדוד
בפרשה השבת קראנו – "ונתתי שלום בארץ… וחרב לא תעבור בארצכם"
הרמב"ן שואל – מדוע הכפילות? אם יש שלום ברור שלא תעבור חרב… ולכן מפרש ש"ונתתי שלום בארץ" הכוונה שלום ביננו, שלום פנימי. כשיש שלום ביננו, בין אנשי הארץ – ממילא האויבים לא יכולים לתקוף. אין כמו השנה האחרונה להמחיש לצערנו את הדברים. ברור שהשסע הפנימי לא הועיל לנו במלחמה מול האויבים! שירות מילואים בוודאי מתקן את 2 הנקודות, הוא גם יוצר שיתופי פעולה ואחדות וכמובן נלחם באויבים.
ביחד ננצח, ונתאזר בכוח, גבורה, סבלנות – ובע"ה נראה ישועות בקרוב!
