אחת הבנות אמרה לי, כשחברה שלי נפטרה לא יכולתי לקום בבוקר, איך אתה יכול עכשיו לבוא.
אז אמרתי, גם אני, היה לי קשה לקום בבוקר, אבל רציתי לספר לכם עליו.
אז אמרתי להם דבר אחד, פתחתי את הספר של הרב חנן פורת מעט מן האור על פרשת נח.
הרב כותב שם שבחסידות מדברים על שני צדיקים, על צדיק פרווה ועל צדיק תנור.
ונח הוא צדיק פרווה ואברהם הוא צדיק תנור, ואני רואה שאני לא היחידי שחשבתי על אבי כתנור.
ההבדל בין פרווה לתנור הוא שפרווה רק מחממת אותך,
ואבי, כל מה שהוא היה – תנור שממלא את האוויר.
חשבתי פעם על הכוח של המוזיקה, מה זה בעצם מוזיקה:
מגיעים לאולם חתונות, יש כלה וחתן והכול שם, אבל חסר משהו שמחבר את הכול לדבר אחד.
ואבי – הוא היה המוזיקה. הוא לא רק ניגן, הכרתי אותו לראשונה כשהגענו לישיבת צפת,
רק להעביר כמה חודשים לפני הגיוס.
ומזה שזה היה "רק להיות שם" – נהייתה חבורה, ואבי קיבל אותנו בכזה מאור פנים,
שפתאום תקופה קצרה נהייתה תקופה כל כך משמעותית.
ואחר כך בצבא, כשהסתכלתי בספר סוף מסלול, ראיתי מה כתבו שם על אבי.
כתבו שהיה לו ראש גדול, שהוא תמיד הסביר את המפקדים, את המערכת, לא רק בתור חייל פשוט.
הוא ידע להסביר את המערכת לא במובן הצר של צבא,
אלא לראות באמת את המערכת הגדולה – של עמי, של העולם.
ואם הוא היה פה – הוא היה מסביר את הקב"ה, היה מסביר לנו את המערכת גם כשלא מבינים.
אבי היה אחד כזה – שמסביר.
כתבתי אחרי ובן דוד שלי, שאולי נהרג, והשאלה תמיד חוזרת: למה הטובים הולכים?
וכל פעם השאלה מתחזקת – כי כל פעם זה באמת הכי טובים.
אבל התשובה היא שהטובים הם אלה שנמצאים מקדימה.
רב צבאי לא יכול להיות רק חייל מנהל סידורים.
זה לא בן אדם כמו אבי – הוא לא יכול לחשוב להיות בתפקיד מהצד.
כי מהות התפקיד היא להיות "עמו אנוכי בצרה", להיות עם החיילים, להסתער איתם, ללכת איתם קדימה.
ולכן זה לא שהקב"ה לוקח את הטובים, אלא שהם נותנים.
וחלק מן הנתינה הזאת היא שלכם, של המשפחה, יחד איתו.
שנזכה.
