מדברת אימו של בניה ריין ז"ל, תיכף את תקבלי דרישת שלום,
דברי איתו, הם עונים, עכשיו את עוד לא במקום הזה כי זה עוד מוקדם, אבל הם עונים,
אני מבטיחה לך, הם שולחים כוחות, אני רואה כשאני נופלת אני רואה את בניה הולך לכיסא הכבוד אומר-
"זאת אמא שלי יאללה תן לה כוח" ואז הופס הקב"ה נותן כוח,
וגם בעלך הולך, אומר- תן לה כוח לאשתי, ואנחנו מקבלים כוחות את תראי את זה,
אפילו תדמייני את תראי אותו הולך לכיסא הכבוד ומבקש תן לאשתי כוח, כי מגיע לך ותדרשי,
אני אדרוש ממנו, תבקשי ממנו,הוא שומע
כשבא לך לבכות תבכי, בכי זה מין רעל כזה שצריך להוציא, אחרי שמוציאים- אההה (אנחת רווחה)
זה כיף כזה, עד הפעם הבאה אני מבטיחה לך, אבל כמה זמן את יכולה לבכות?-
עשר דקות רבע שעה, מין גל צונאמי כזה, עובר- ממשיכים הלאה, אל תתאפקי, הגברים בדרך כלל מתאפקים,
בעלי, שלא בכה, אחר כך קיבל התקף לב- ראי הוזהרת(:
אל תעשי חשבונות, אנשים וזה ממש לא, ממש לא, מי שלא בא לך- אומרת שלום מי שכן בא לך..
תחשבי רק על עצמך מה ייתן לך כוח מה עושה לך טוב, מה ייתן כוח לילדים שלי,
עכשיו תהיי קצת אגואיסטית, איך זה נשמע? זה לא נשמע טוב נכון?..
את נראית לי אחת כזו שלא יודעת לבקש , כן? את יודעת?
רחל- בזה יש לי איזה מידה של ישרות כזאת שאני מאמינה שבאמת כולם יחד רוצים לעזור גם….
עכשיו יש מריבות בין השכל והלב, מריבות מאוד קיצוניות את תרגישי את זה,
בכלל בחיים אבל עכשיו את תרגישי את זה פעם השכל מנצח פעם הלב,
אז בסדר פעם זה פעם זה עד הפעם הבאה, אבל זה מריבות-
פתאום תגידי- זה אמיתי? הוא באמת לא יחזור? לא לא מה פתאום, תזיזי את זה הצידה.
זה מריבות כאלה כל הזמן. אבל עם הזמן זה, לא רוצה להגיד לך עובר אבל את לומדת לחיות עם המריבות האלה,
אני קוראת לזה האיזון הנכון, מוצאים את האיזון הזה הקדוש הזה. כי אין הכנה לשכול,
יש הכנה ללידה, לנישואין אין הכנה לשכול. אז אנחנו תוך כדי תנועה לומדים.
את לא יודעת תמיד מה את רוצה בהתחלה, אני זוכרת שבת ראשונה אמרתי כוולם באים, כל הילדים-
היה לי זיפת,שבת אחרי זה אמרתי אף אחד לא בא-היה לי זיפת,
אמרו לי אמא מה את רוצה? אמרתי לא יודעת, בסוף מוצאים,
לפעמים את תראי טוב לך עכשיו ככה ואחרי זה תראי שזה לא טוב לך, תלמדי עם הזמן.
אם תרצי פעם אני אבוא לכוס קפה, אחותך מכירה אותי טוב,
זה לא זמן לדיבורים גם מה שאני מדברת עכשיו את לא קולטת, את חושבת שאת קולטת,את לא קולטת
עכשיו זה רק זמן לחיבוקים ולהיות עם בעלך ולהיות עם הכאב, אל תפחדי מהכאב, זה הזמן, לא אחרי זה.
הזמנים הם הפסיכולוגים הכי טובים, השנה, השבעה, השלושים, הם הפסיכולוגים הכי טובים,
תעשי מה שהם אומרים אחרי זה את נושמת אחרי זה את ממשיכה, עם הכאב, בסדר, לומדים לחיות עם הכאב,
ומי שיגיד לך "לא לומדים", "הזמן לא עושה את" אל תקשיבי לו בבקשה, הזמן עושה נקודה.
לא לגעגועים, הגעגועים זה משהו אחר, גם עם הגעגועים לומדים לחיות- אבל זה עוד לא עכשיו,
את תראי יש כל מיני פטנטים את תמצאי לעצמך אבל זה עוד לא לעכשיו.
אבל הזמן עוזר, לומדים לחיות עם זה. תודה רבה שנתת לבעלך ללכת למילואים.
תודה רבה לך. זה לא מובן מאליו, אני לא יודעת אם הוא שאל אותך או לא אבל נתת, נכון?
גם הבן שלי לא שאל אותי הוא שם בפנים, בסדר. שיחזור בשלום.
לך יש כוחות אבל אני אתפלל שתדעי להשתמש נכון בכוחות שיש לך.
ואם תרצי פעם אני אבוא, אבל בתנאי שתנגני לי(: שמעתי אותך הרבה פעמים אצל אודליה אני יודעת(:
