אני הייתי הגננת של נווה, וכל פעם שאבי חזר ממילואים שנה שעברה, הוא נכנס לגן.
הוא אף פעם לא שלח אותו, והיה אומר לנו: אני בא להגיד לכן תודה,
כי אתן לא מבינות כמה שקט יש לי בלב כשאני יודע שהילד שלי פה.
הוא עמד וסיפר לי במילים פשוטות כל מה שקרה בגן,
והוא נתן לנו הרגשה כמה אנחנו חשובות, במיקום הכי טוב בעולם, מתנה אמיתית.
ההודעה האחרונה שלו אליי הייתה: "תדעי שהייתי בבית שלושה ימים, ואני בהלם כמה נווה גדל."
"ואין לך מושג איזו הרגשה טובה לדעת שהוא במקום הכי מושלם, ושתדעי שבכוח החינוך של רבן ננצח."
אבי היה כל כך מעורב, כל כך מכיר טובה ומעריך כל דבר קטן.
כשחזרתי מהלוויה, כתבתי לכל מורות ילדי פתק תודה על העבודה והטיפול שלהם.
אמרתי שאבי אף פעם לא פספס הזדמנות לומר מילה טובה, ולהעריך אותנו כל הזמן.
הילדים שלי התביישו מהפתק, אז השארתי אותו מאוחר יותר עם מילים חמות להעצמה.
כולם התקשרו אליי ואל בעלי להגיד כמה המכתב כוח משמעותי ועצם ההכרה נותנת כח רב.
ולעילוי נשמתו, בבית שלנו על הדלת תלוי מגנט מיוחד, וכל ילד כותב מילה טובה מדי יום.
הם כותבים על מה שעשו האחים שלהם – דברים טובים שנצפו ומהלכים שמחים בלב.
מהמקום שלי, מה שהכי היה מיוחד באבי – זה שלא פספס שום דבר קטן וחשוב.
כל דבר מיוחד מיד קיבל הוקרת תודה – על מחברת, ציורים, או כל מעשה טוב שנעשה.
כשנווה היה מגיע לגן, לפעמים בכי וגעגועים – כתב במחברת מכתב לאבא.
יש לי סרטון שבו שרים "מי שברך" לחיילי צה"ל, וכל הילדים במעגל שרים יחדיו.
לדעתי, הכוח הגדול של הדמות שלו היה הכרת הטוב ללא גבולות,
והוא העניק אותה לכל מי שעשה לו משהו, במעשים עם הילדים ובהכל.
