דוד הביא לי מיקרופון, אבל פה זה לא באמת פורום של מיקרופון,
אז אולי חלק מהדבר זה לקבל ולשתוק קצת, לבכות קצת.
האובדן כאן הוא גם אובדן יחיד וגם ציבורי,
יש פה אבלות ציבור שאנו באים לאבל שלכם,
אבל יש גם אבלות יחיד, של אבא שלכם,
ואני רוצה להיות רגע באבלות היחיד האישית הזו.
בליל שבת ישבנו סביב השולחן וניסינו לשיר,
אני לא זוכרת מה אמא שלי אמרה,
אבל סיפרתי לה סיפור: מישהי אמרה לה לא תתחתן עם מי שלא מנגן,
ואני סיפרתי שרציתי להתחתן עם מישהו שמנגן על אורגן ולא הצלחתי.
אז רחל אמרה – היא לעולם לא תתחתן עם מי שלא מנגן,
ואז שאלתי את אמא שלי מה קרה בסוף?
אמא ענתה – היא התחתנה עם מישהו שכן מנגן,
ומאז הם מנגנים כל החיים, הבית פתוח למוזיקה.
הדמות של אבי ורחל מנגנים מלווה אותי מאוד,
והנגינה שלהם היא ה-DNA של החיים שלהם – משהו עמוק.
רחל אמרה שהיא צריכה מישהו שהיא והיא עושים את זה יחד,
זה היה נס אמיתי – החיבור של רחל ואבי במוזיקה ובעבודה.
רחל סיפרה שפעם כעסה עליו כשהוא הלך לתואר שני,
אבל הוא היה שם גם עזר כנגדו.
לפני שנתיים כשהגענו לערב ניגונים לרחל בבית,
קיבלנו את אבי שהיה חלק מכל רגע.
רחל ויהודה מנגנים אצל מורה שלהם מהימלפרב,
גם כשהרב אבי היה בלבנון הם באו במקומו.
דברים מהדהדים לי מגמרא ביומא על הדין:
שואלים את האדם למה לא היה עני, או למה לא היה עשיר?
אם יגיד עשיר, ישאלו אם היה עשיר ,
אם יגיד עני, ישאלו אם היה עני מהלל הזקן.
אבי מחייב את כולנו – לא היו תירוצים,
הוא היה יכול לא ללכת ללבנון, לא לחתן זוגות, לא לגמול חסדים.
אבל אצלכם לא היו תירוצים, מחייבים אותנו להמשיך,
הדין קשה, הרב אבי היה מצדיק.
אנחנו מכילים את השנה הזאת עם אמונה, גם כשהיא קשה,
אבי יקבל כוח להמשיך את העשייה,
ואת, רחל, תמשיכי לשיר, לנגן ולעשות טוב בעולם,
עם חילונים, דתיים, תלמידים וקהילה.
הוא היה שייך להרבה אנשים, לא רק למשפחתו,
כולנו נעטוף אתכם, אבל לא נהיה תחליף.
אנחנו יודעים שתמשיכו לנגן בביתכם, בעזרת השם,
ועכשיו נעצור לבכות, נשיר, ונקבל כוחות להמשך.
