רחל ביקשה שאני אדבר לילדים.
בהודעה, כשהמודיעים מגיעים, קודם כל מזיזים את הילדים, כאילו לוקחים אותם.
כששמעתי את זה אמרתי לעצמי, איפה הילדים שלי?
ואמרו לי שהזיזו אותם לחדר אחר, כאילו הסתרה מהם.
אמרתי להם: "לא, את הילדים שלי תחזירו לכאן."
רציתי שהם יהיו חלק מהדבר הזה באמת, כי זה חשוב לי מאוד.
הילדים שלי קטנים, כל אחד הבין את מה שהבין.
ולא הסתרתי מהם את האמת – כשבכיתי בכיתי, וכשהייתי חזקה – הייתי חזקה.
הם יודעים הכל, הם מרגישים מה שאמא מרגישה.
מה זה ייתן להסתיר מהם? אי אפשר להסתיר מהם כלום.
אמרתי: אז אני כבר לא מסתירה, והייתה תחושה של פתיחות.
בשבעה כמעט לא ראיתי אותם, כאילו לא פגשתי אותם בכלל.
בכל יום דקה קיבלת נשיקה, ולפעמים אמרתי: "לא ראיתי אותך כל היום."
ואני רוצה להרגיע אתכם – זה מצב זמני, שברגע זה לא החיים שלכם.
השבעה היא אקס טריטוריה זמנית, עוברים אירוע ולא החיים עצמם.
החיים שלכם יהיו החיים שלכם, לא זה שהיום נראה גדול ככה.
אתם עדיין אתם, עם הצחוק, עם מה שבניתם, זה לא נעלם.
גם אם עכשיו קשה, אתם תחזרו לצחוק, וזה בהחלט יקרה.
בהתחלה יציעו לכם לחשוב "אבא מת, זה כואב",
ואז לאט לאט תחזרו לשגרה, לחיים מלאים.
אנחנו משפחת פז"מ, אלישע נהרג בחנוכה, זה כאב מטורף.
הבן שלי בישיבה תיכונית, כתבו לו לכתוב את המשפט הכי נשמע בבית.
הייתה תחושה קשה, שהוא כתב על החיים אחרי איבוד אבא.
המסר הוא: "זה שיתום לא אומר שאתה לא חי, לא קם בבוקר."
"זה לא ההגדרה שלנו, אנחנו הרבה יותר מזה."
אני מברכת אתכם שתראו את עצמכם מעבר ליתומים, שכולים ואלמנות.
לפעמים צריך להיאבק על ההגדרה הזאת – להיות יותר מהכאב.
הרב תמיר גרנות אמר שאחרי אבל רב מגיע לעם ישראל חיבוק אמיתי.
לפעמים בעבר הניסיון היה להביא אוכל, היום הניסיון להוציא אוכל מהבית.
אני זוכרת שדיברתי עם הרב חיים וולפסון אחרי השבעה.
אמרתי לו: "אני זורקת הכל לבית, כי לא בטוחה במי נגעו."
והוא אמר: "מה שלא ראית, לא קרה." זה סיפור שנשאר איתי.
לפעמים צריך לסרב לסטיגמה, ולהביע את כל הרגשות הטבעיים.
אני אדם עם כל קשת הרגשות, ועכשיו אני לא רוצה שהרחים ירחמו עליי.
אל תעטפו אותי בצמר גפן, אנה בואו נהיה רגילים.
אם התקשרת לאבא שלך, אל תברח מהחדר, תגיד אבא לידך.
לפעמים צריך לעזור לאנשים מסביב כי נוצרת התמודדות שונה.
זה כמו ההבדל בין היולדת לבעל – הכאב הוא שונה, והחוויה שונה.
היולדת יודעת מה עובר עליה, מי שעומד ליד לא חווה זאת.
לעיתים הטוב כוונות לוקחות את הכאב ו"מנסים לקחת" את הכל.
אם סוגרים את הכאב, סוגרים גם את כל הרגשות.
אתם תהיו פתאום בכל מגוון הרגשות, וזה מותר ומקובל.
מותר לך להיות חזקה, ומותר גם לכם להיות חזקים.
אפשר לצאת עם חברות, לחיות, לא לאפשר לכלבים את השליטה.
אם הם הרגו אותו, הם לא הורגים אתכם.
אם הרגו את אלישע, הם לא הורגים אותי.
אני אמשיך לחיות, בעוצמות גדולות, לא וותר על הטוב שלי.
לא אשכב במיטה עם שמיכה מעל הראש, אני ממשיכה הלאה.
זה בלתי נמנע, זה הכאב הכי גדול – בעלך נהרג בפרשות הכי קשות.
אבל צריך להאמין, להחזיק, ולעשות את זה יחד.
אני אגיד משהו קשה רק לרחל ולילדים.
כתוב: "והאלוהים ניסה את אברהם" – למה היה צורך בזה?
האם לא ידע שהוא אוהב אותך מכול דבר בעולם? כמובן שכן.
למה אז היה צורך בניסיון קשה שכזה? זה הקשב.
הרב דרוקמן לימד שזה כי העולם צריך לדעת.
אנחנו יודעות, אתם יודעים – ועכשיו צריך שכל העולם ידע.
זה כמו בקבוק בושם שהתנפץ, ועכשיו אופי הבושם מפיץ.
את שאר הדברים נשמור בינינו, לא במיקרופון.
וכבר כתבנו בקבוצה שלנו, שכל אלמנה חדשה מצטרפת לאט לאט.
בקצב שלה, לא יותר מדי חברות שמחכות ומחכות למועד שלה.
