אני נתנאל, נשוי לאחיינית של דוד אבי, אני משרת בגדוד מקביל לגדוד של אבי.
הפלוגה שלי מיוחדת – היא לא תחת הגדוד, אלא כפופה לחטיבה ומשויכת בכל משימה.
מתחילת הלחימה, מהכפר הראשון, היינו צמודים לגדוד של אבי, והפלוגה שלנו עסקה בעיקר בתצפיות.
בכפר הראשון סרקנו ותצפתנו על כל הכפר, זיהינו פירי מחבלים ותנועות חשודות לפני כניסת הגדוד.
מהרגע שהם נכנסו פנימה – היינו עליהם ביום ובלילה, מסתכלים מסביב, מגנים ושומרים.
בכל מקרה ירי או אירוע פתאומי – ישר פונים אלינו, מכירים השטח ונותנים מענה.
מראש השנה החזקנו עמדה קרובה, והגדוד נכנס לשטח בשבוע שלאחר מכן. ביום ראשון אירע האירוע.
בזירת המטענים של אבי, כשהיו פצועים רבים – קפצנו ראשונים, זיהינו מחבלים בורחים לכיוון הכביש.
הם נכנסו לבית, דיווחנו בקשר, ומיד הגיע כוח אווירי שתקף. זו בדיוק עבודתנו לצד הגדוד.
היינו איתם עד הסוף, ביציאה אחורה, ומשם לשטח הערכות. גם אותנו לקחו איתם לאחור.
מחג הסוכות חזרנו שוב לשטח, בשבת חול המועד, ומשם לשטחי כינוס; נכנסנו שוב עם הגדוד.
שם, בכניסה לכפר נוסף, היינו כל הזמן עיניים שלהם – מחפשים תנועות חשודות ומודיעין בשטח.
בכפר הזה לא נראתה נפש חיה, מחבלים הסתתרו בפירים. רק האזנות 8200 זיהו נוכחות אויב.
שלושה ק"מ מהגבול, בשטח הררי קשה – התנהלה הלחימה. הגדוד לא ויתר, נכנס כל בית ולמד.
המפקדים היו חזקים ואמיצים, דיברנו מדי לילה על תיאום – לאן הם הולכים ואיך נלווה.
בשבת מסוימת בצהריים הוחלט להיכנס לאזור הצפוף קסבה – בתים צמודים, מסובך ומורכב ללחימה.
בכוונה שמרו כניסה לשלב מאוחר, כשהשליטה חזקה יותר. הפעם הוחלט לחדור לכמה בתים מדויקים.
כניסה קדמית של צוות נתקלה במארב – רימון ואז ירי. חלק מהכוח נהרג וחלק נפצע.
משם התחיל האירוע הגדול, הבלבול והסיוט – להבין מה קורה, לחשוש מזיהוי שלנו כאויב.
התמודדות קשה לחייל – להיכנס לבית, לראות פתאום קנה נשק, הלחץ, הפחד, אי‑הוודאות.
לקח זמן להבין בפועל מה קורה. האויב הסתתר ימים בפיר, ושמע כוחות מתקרבים לבית.
ברגע הקריטי – החליטו המחבלים: או הם או הכוחות. פתחו במארב והכל התדרדר משם.
כוחות החלו להוציא פצועים. אני עצמי ראיתי בעיניים אלונקות עם לוחמים פצועים מועברים לרכבים.
לפני האירוע של אבי – ידענו על עשרה פצועים, חלק קשה, חלק בינוני, שפונו מיד.
גם אנחנו היינו צמודים אז, מהירי הראשון בקשר היינו בעין עליהם כל הזמן רצוף.
בשלב מאוחר יותר התברר שחסרות שתי גופות, הניחו שהיו בתוך הבית שקרס בחלקו.
כוחות הנדסה ירו טילים ו״די ניין״ פתחו דופן צדדית, התקרה התמוטטה, והוביל לקושי חילוץ.
בהמשך הבינו שעליהם להיכנס שוב לחלץ. כוח עם אבי נכנס לחלץ גופות תחת אש.
ידעו שיש שם עדיין מחבל חי, ירו לתוך הבית, נכנסו גם כוחות נוספים לטיפול באויב.
אני כמעט בטוח ששם אבי ספג את הירי – וראיתי חילוץ הפצועים בעיניים שלי.
הם היו עטופים בשמיכות מילוט דקות לשמירת חום בגוף שאיבד דם. חשבנו שזה אבי.
אחר כך גילינו שעדיין חסרה גופה, וכבר החשיך. הגדוד התמקם מחדש והזעיק יחידות מיוחדות.
שייטת, מטכ״ל, יחידת איתן – הגיעו ללילה ארוך עד ארבע בבוקר. חפרו בחשיכה, מצאו גופה.
פגשתי את אבי לראשונה בכניסה לאותו כפר. ירדתי מהאוטובוס, חיפשתי אותו בין החיילים.
כבר ויתרתי, ואז אחרי כמה דקות אמרתי לעצמי: חייב לנסות שוב. מצאתי אותו.
הוא היה כולו מוכן ומצויד, אני עדיין בלי ציוד. התחבקנו וחיזקנו זה את זה.
הוא היה מסור לחלוטין למשימה, מוכן להגן על עם ישראל עד הסוף, עד הרגע האחרון.
