הימים האלה ממשיכים את הימים הנוראים, ואת המחשבות שהתעוררו שם.
דיברנו הרבה על התקווה בימים הנוראים, כשכל אחד נשא לבו.
הרב אבי, כל הדיבורים שלו, תמיד נשאבו מהרוח הגדולה.
זו רוח ששואבת מלהסתכל קדימה, בפרספקטיבה רחבה שלא עוצרת ברגע.
לא לראות רק את הכאב הזה, אלא להבין שהוא חלק מתמונה,
ומתוך זה הוא ידע תמיד לתת עוד אור ותקווה.
כך חיזק את מי שנמצא ברגע חלש, וחיפש דרך לקום.
כך גם ניסינו בימים האלה, בערב שלפני הסליחות הראשונות.
בדרך‑כלל הרב אבי היה מנגן ומדבר איתנו, הפעם לא היה.
אבל הוא שלח הקלטה מלבנון, ובה קולות חיזוק ותקווה.
ניסינו להוסיף עוד דברים כאלה, אבל כשהגיעה הבשורה הקשה –
המילים, שהיו כלים להחזיק אור, כאילו נשברו לרסיסים.
האור כאילו נעלם, וזה המבט שמרגישים לרגע אחד.
אבל באמת חז״ל אומרים שישראל נמשלו ללבנה,
גם כשהיא מתכסה – האור קיים, והוא חוזר וצומח.
אותן מילים עמוקות וחזקות ממשיכות לנגן בתקווה, גם אחרי שבר.
אנחנו מתפללים בימים הנוראים: תן תקווה לעמך, תן כבוד לדורשך.
יש רגעים שאפשר להחזיק את האור במילים באמון מלא,
ויש רגעים שהאור נשבר והכלי נשבר – כמו לבנה נסתרת.
אבל היא מתחדשת, וגם המילים האלה עוד יתנו אור גדול.
אני רוצה לומר כמה משפטים על ההבדל שבין מלאכים לבני אדם.
חז״ל אומרים: תורה יש ללמוד מרב שפניו דומות למלאך ה׳ צבאות.
כלומר, מהמקום הבטוח והמואר, שיודע לאן ללכת, קונים תורה.
המלאך מייצג את הביטחון, את הדרך הישרה ואת האור הגלוי.
אבל רבי צדוק בספרו שיחת מלאכי השרת מסביר משהו עמוק.
הוא אומר שמלאכים תמיד יודעים את דרכם, ללא כל קושי.
הם כמו רובוטים – אין שם בחירה, אין מאבק פנימי.
האדם, לעומתם, מתמודד עם קושי יומיומי, ובוחר להתגבר עליו.
האור אצל אדם אינו מובן מאליו – הוא תולדה של בחירה.
ישנם רגעים של ערבוביה, חושך ואור, ובתוכם בוחרים ללכת אל האור.
התקווה אינה טבעית, אינה מובנת מאליה – היא החלטה עמוקה.
יש מקום לייאוש בעולם, אבל האדם בוחר בזהירות בתקווה.
הכוח הזה של הבחירה מבדיל אותנו ממלאכים,
כי מלאך רואה רק אור, ולכן לא רואה את כאב הזולת.
הרב אבי דווקא היה אדם. הוא ידע לגשת אל מי שסבל,
לשים יד על כתפו, לומר מילה טובה ונותנת כוח.
בגלל שהיה אדם – לא מלאך – הוא ראה כאב ואור יחדיו.
ומתוך שניהם בחר לומר מילים מאירות ומלאות תקווה.
וזו מדרגת האדם: להיות גבוה ממלאך, דווקא מתוך השבר.
המלאך הוא כלי שלם, אבל האדם – כלי שבור שמאיר מתוכו.
בכלי שבור יש יותר אור מבכלי שלם,
כי דווקא השבר מאפשר בחירה, מאפשר אור חדש.
וזה מה שהרגשתי עם הרב אבי –
את עוצמת הבחירה באור, מתוך מודעות לחושך גם יחד.
הבחירה הזו נבעה ממקום עמוק, שראה כאב ולא התכחש לו.
העומק נמדד בכמה מוכנים ללכת אל האור, גם כשהכאבים גדולים.
נפילתו של הרב אבי דורשת מאיתנו אור עמוק יותר,
אור שיודע על כאבים גדולים ומוכן גם מתוכם לבחור באור.
לזכור, למרות הכאב, שיש פרספקטיבה גדולה,
ושמתוך הבחירה הזו נוכל ללמוד תורה כפני מלאך – אך לא מלאך.
האדם בוחר, האדם מודע לחסרון ולכאב, ובוחר שוב ושוב באור.
זו עבודה שתימשך עוד הרבה זמן, עם עליות ונפילות כמו הלבנה.
אבל הרב אבי השאיר תוואי ברור: גם ברגעים כואבים,
האדם יכול לבחור בתקווה, לבחור ללכת אל האור.
