התורה פותחת את פרשתנו (שמות פרק לה, פסוק א–ג):
(א) וַיַּקְהֵ֣ל מֹשֶׁ֗ה אֶֽת־כָּל־עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְקֹוָ֖ק לַעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽם: (ב) שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֘ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י יִהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם קֹ֛דֶשׁ שַׁבַּ֥ת שַׁבָּת֖וֹן לַיקֹוָ֑ק כָּל־הָעֹשֶׂ֥ה ב֛וֹ מְלָאכָ֖ה יוּמָֽת: (ג) לֹא־תְבַעֲר֣וּ אֵ֔שׁ בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶ֑ם בְּי֖וֹם הַשַּׁבָּֽת".
הפתיחה הזאת של הפרשה היא פתיחה קצת יוצאת דופן.
ה'ילקוט שמעוני' מביא מדרש (ילקוט שמעוני תורה פרשת ויקהל רמז תח):
"ויקהל משה – רבותינו בעלי אגדה אומרים מתחילת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה ויקהל אלא זאת בלבד[1]".
יש פה משהו ייחודי. למה משה מקהיל את העם? בשביל מה? מה נאמר בהקהלה הזאת? מה הסיפור של ההקהלה הזאת של כל העם?
הילקוט שמעוני דרך אגב במדרש הזה באמת אומר שמשה לימד אותה מלאכות שבת, זה הנקודה, ומזה באמת הוא לומד.
"אמר הקדוש ברוך הוא: 'עשה לך קהלות גדולות, ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת ולכנוס בבתי מדרשות, ללמד ולהורות לישראל דברי תורה, איסור והיתר, כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני', מכאן אמרו משה תקן להם לישראל שיהיו דורשין בענינו של יום הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות החג בחג".
אגב, המדרש כאן אומר שמכאן אמרו 'משה תיקן להם לישראל שיהיו דורשים בעניינו של יום. הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג, ובאמת, אנחנו עומדים שלושים יום קודם החג [פסח], וההלכה הראשונה בשולחן ערוך [בהל' פסח, או"ח סי' תכט] היא שדורשים בהלכות החג שלושים יום לפני. וזה באמת המדרש הזה וההקהלה הזן שמשה עשה כדי ללמד את הלכות שבת היא ממש מלמדת את הנקודה הזאת.
באמת הפרשנים נחלקו מה בדיוק לימד משה מה לשם מה הוא הקהיל את העם, מה הוא אמר בהקהלה הזאת. הרשב"ם אומר כך:
"ויקהל – לקחת מכל אחד [מחצית השקל] לגלגלת, וגם להזהירם על מלאכת המשכן".
הרשב"ם בעצם אומר שפרשות תרומה ותצווה וגם כי תשא היו בין הקדוש ברוך הוא ומשה[2]. עם ישראל לא ידע, הוא לא ידע שצריך להקים משכן, הוא לא ידע על 'מחצית השקל'. יורד משה מההר כפי שקראנו בפרשה הקודמת אחרי הלוחות הראשונות ושבירתם ובעצם גם אחרי לוחות השניות ומקהיל את העם כדי ללמד אותם את ההלכות שנאמרו בינו בין הקדוש ברוך הוא בצורה מאוד פשוטה.
אבל פרשנים אחרים הלכו בדרך אחרת. אני רוצה להביא כאן את הרמב"ן שמסביר אחרת:
"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל – יכלול "כל עדת בני ישראל" האנשים והנשים, כי כלם התנדבו במלאכת המשכן. והנה משה אחר שצוה לאהרן והנשיאים וכל בני ישראל האנשים כל אשר דבר ה' אתו בהר סיני אחרי שבור הלוחות, ונתן על פניו המסוה, חזר וצוה והקהילו אליו כל העדה אנשים ונשים. ויתכן שהיה זה ביום מחרת רדתו. ואמר לכולם ענין המשכן אשר נצטוה בו מתחלה קודם שבור הלוחות, כי כיון שנתרצה להם הקדוש ברוך הוא ונתן לו הלוחות שניות וכרת עמו ברית חדשה שילך השם בקרבם, הנה חזרו לקדמותם ולאהבת כלולותם, ובידוע שתהיה שכינתו בתוכם כענין שצוהו תחלה, כמו שאמר (לעיל כה ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ולכן צוה אותם משה עתה בכל מה שנצטוה מתחלה".
הרמב"ן אומר בעצם למה משה הקהיל אותם? כיוון שנתרצה לעם הקדוש ברוך הוא ונתן לו הלוחות שניות וכרת עמו ברית חדשה שילך ה' בקרבם, הנה חזרו לקדמותם ולאהבת כלולותם.
לדעתו בעצם, אגיד כך, משה רוצה להודיע לעם שהקדוש ברוך הוא עדיין איתם שלמרות שהם חטאו בעגל, הקדוש ברוך הוא איתם. ולכן אומר הרמב"ן: 'שימו לב לזה', ולכן ציווה אותם משה אתה בכל מה שנצטווה מתחילה. הרמב"ן אומר שמשה לא לימד אותם לא ענייני משכן פה, ולא רק ענייני שבת, אלא הוא לימד אותם את כל התורה, הכל. למה צריך ללמד הכל? כדי להסביר להם שהקדוש ברוך הוא עדיין אוהב אותנו. הוא אוהב אותנו בדיוק כפי שהוא אהב אותנו לפני כן. אין ציווי אחד שהשתנה בכל התורה, הכל נשאר אותו דבר. ולכן אומר הרמב"ן משה לימד אותנו בהקהלה הזו בעצם את כל התורה כולה!
הייתי אולי מרחיב את דבריו של הרמב"ן, ואולי לכך הוא התכוון, בעוד נקודה אחת. הלוחות הראשונות ניתנו באחדות, כפי שכתוב שם (שמות יט,ב) "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר, וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר". בכל הפסוק הזה יש שלושה פעלים בלשון רבים, ואז פתאום "ויחן" בלשון יחיד… אמרו על זה חז"ל [במכילתא שם, והו"ד ברש"י, שם] : " כְּאִישׁ אֶחָד בְּלֵב אֶחָד". קרי, מתן תורה היא לא לאדם פרטי ולא לקבוצה, היא לעם ישראל בכללותו. "כאיש אחד בלב אחד", כל עם ישראל צריכים לקבל את התורה ביחד.
אם הדבר הזה נכון בלוחות ראשונות, ודאי גם בלוחות שניות! ולכן משה מקהיל את העם. אחרת מתי תהיה קבלת התורה הזאת? רק כשיש אחדות, רק כשכולנו ביחד, רק אז אפשר לקבל את התורה[3].
השל"ה הקדוש מביא ראיון מאוד יפה בספרו שמשלים את הכיוון הזה. הוא כותב כך [פר' ויקהל-פקודי, דרך חיים תוכחת מוסר, אות כח]:
'לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת' (שם שם, ג). רומז לאש המחלוקת ואש הכעס, שצריך האדם ליזהר שלא להבעיר אותו עולמית, ומכל שכן ביום השבת קודש שאין בוער בו אש של גיהנם, והכועס בשבת או עושה מחלוקת חס ושלום, גורם להיות חמת הגיהנם בוער בו בר מינן.
הציווי הוא לא לבער את אש המחלוקת והכעס, האדם צריך לבער אותו עולמית! חז"ל באמת קצת התקשו מדוע התורה פרטה "לא תבערו אש בכל מושבותיכם", לעומת שאר המלאכות [שלא פורטו].
הרי למדנו כבר בלוחות הברית במתן תורה "לא תעשה כל מלאכה", הרי לבער אש, או להעביר אש, זאת מלאכה! למה צריך לציין את זה באופן יוצא דופן? למה לציין מלאכה אחת מתוך השלושים ותשעה מלאכות באופן יחידני-פרטני? באמת יש שתי שיטות, אם 'לחלק' או 'ללאו'. לא נרחיב בזה אבל אומר השל"ה כי מעבר לזה, יש פה רמז חשוב. האש מסמלת מחלוקת, גהינום וכעס שצריך אדם להיזהר שלא להבעיר אותו עולמית תמיד צריך להיזהר מהמחלוקת. אבל מכל שכן ביום השבת קודש שאין בוער בה אש הגהינום. שבת זה צריך להיות זמן של שלום יותר חזק, יותר משמעותי.
כפי שאנחנו יודעים אנחנו מדליקים נרות שבת כדי להוסיף שלום בית. בנוסח 'ספרד', אנחנו נוהגים לומר 'כגוונא דאינון… וכו" (מתוך הזהר, ח"ב (שמות), דף קלה,א). ואנחנו אומרים שם "כַּד עַיִּל שַׁבְּתָא אִיהִי אִתְיַחֲדַת וְאִתְפַּרְשַׁת מִסִּטְרָא אַחֲרָא. וְכָל דִּינִין מִתְעַבְּרִין מִנָּהּ וְאִיהִי אִשְׁתְּאָרַת בְּיִחוּדָא דִנְהִירוּ קַדִּישָׁא" [תרגום: כַּאֲשֶׁר נִכְנֶסֶת הַשַּׁבָּת, הִיא נִבְדֶּלֶת וּפוֹרֶשֶׂת מֶהַסִטְרָא אַחְרָא, וְכָל הַדִּינִים מִסְתַּלְּקִים מִמֶּנָּה, וְהִיא נִשְׁאֶרֶת בַּיִּחוּד הָאוֹר הַקָּדוֹשׁ]. הביאור הוא שכל המחלוקות וכל הדברים המפלגים לא נמצאים בהמותם בשבת. שבת זה זמן של 'שלום', לכן אומרים 'שבת שלום'[4], זה זמן של אחדות. ולכן אומר השל"ה "לא תבערו אש של מחלוקת של כעס", את זה לא תבערו ביום השבת במיוחד.
[1] עיון במקראות מראה שביטוי זה מופיע עוד בהקשר לחטא העגל… "ויִקָּהֵל העם על אהרן…" (לב,א). אלא שחיבור לדבר עבירה, 'קשר רשעים' – אינו מן המניין. וייתכן עוד ו"מעמד ההקהל" לציווי בניית המשכן הוא תיקון למעמד דומה שנערך בעת בניית העגל: כאן, בניגוד למה שהיה אז, מתכנס העם לשם בניית הסמל האמתי לשכינת ה' בתוכו. כך גם תרומות העם (ובעיקר תרומת הזהב) לבניית המשכן (לה,ה) יכולות אף הן להוות תיקון לאיסוף הזהב לבניית העגל (לב,ב-ג).
[2] והשווה לדברי הנצי"ב (העמק דבר שמות פרק לה פסוק א): "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל. היינו האנשים והנשים כמש"כ הרמב"ן, ולא שהודיעם עתה אזהרה שאמר ה' אך את שבתותי תשמורו וגו', דזה ודאי אמר בכלל כל אשר דבר ה' אליו, וכן פרשה הסמוכה זה הדבר אשר צוה ה' לאמר קחו מאתכם וגו', אי אפשר לומר שזהו ידיעה ראשונה מכל מעשה המשכן, דא"כ היאך שייך לומר את המשכן את אהלו וכל הענין, בעוד לא ידעו דבר מהו כל זה, אלא ודאי מיד אחר שירד מהר סיני דבר להם כל הפרשיות של משפטים תרומה תצוה תשא עד מעשה העגל, אכן לא היו נאמרים בהקהל אלא מי שהוא ראוי לשמוע ולהבין, אבל ודאי היו כמה ע"ה אפילו בדור דעה הלז, וכש"כ נשים, והמה שמעו מהלומדים בדרך כלל ענין הפרשיות, עתה הקהיל את כל העדה האנשים והנשים, והזהירם על השבת נוסף על פרשת אך את שבתותי תשמורו. והיינו שנכלל בלשון ה' שאמר למשה ואתה דבר אל בני ישראל וגו', וביארנו שם שדייק ה' בלשון ואתה, שהוא בעצמו ישגיח ויזהיר לכל אדם ע"ז, על כן הקהיל ביחוד לענין פרשה זו, ע"כ נפל בזו הפרשה דעות בני אדם ע"ה שאינן כהלכה, ולא הניאן משה רבינו ממחשבתם והבנתם כאשר יבואר, ומ"מ אחר שהיא כתובה בתורה ידענו שהיא מגוף התורה וראוי לדורשה על כל קוץ וקוץ".
[3] השווה לדברי השפת אמת, שמות, פרשת ויקהל, שנה תרמ"ג: "וז"ש ויקהל משה כלפי מ"ש מקודם כי פרוע הוא שניטל מהם האחדות שהי' להם מקודם. וכתבנו במ"א שיש אחדות הבא מקיבוץ הפרטים ע"ש בענין עם אחד מפוזר ומפורד שזה כחן של בנ"י בגלות. אבל מקודם הי' ממש אחדות גמור כמו למעלה. ובעולמות תחתונים נמצא אחדות לעתים כמ"ש פעמים שמות ופעמי' בשם. דהיינו כשיש התגלות שמו ית'. ומעין זה נמצא בלבות בנ"י שאין לך אדם שאין לו שעה שמתעורר בו רצון ופתיחת הלב להשי"ת. אבל קודם החטא היו דבוקין תמיד בהאחדות. ואח"כ הי' האחדות ע"י הי"ג פרטים שהתנדבו. שקיבוץ הי"ג עולה ג"כ אח"ד. לכן כתיב לפעמים ויעשו ולפעמים ויעש. וז"ש מרע"ה ראו קרא בשם שהראה להם כי גם עתה נמצא בהם האחדות כשמעוררין את לבם להשי"ת…"
ולדברי השפת אמת, שמות, פרשת ויקהל, שנה תרמ"ו: "כאשר בנ"י לא היו יכולין להשאר במדריגה הראשונה ומרע"ה לקח לו האהל כו'. עי"ז לעתים כשבנ"י באין אל האחדות. אז מוריש להם מרע"ה את התורה. וז"ש שם במדרש לפעמים שמות יקרא ולפמים בשם. כי מקודם הי' מסודר כל פרט ישראל באותו השורש. ועל ידי החטא נפלו מזאת. ונשאר ע"י האחדות כשמתבטלין להיות אחד אז ויקהל משה כו'…"
[4] השווה למבואר בשם רמ"מ מרמינוב, ילקוט מנחם, עמ' רעד: "טעם שנקרא 'שבת שלום' כמאמר בזוהר הקדוש פרשת קורח: תא חזי לית עלמא קאים אלא על שלום ומה הוא? שבת, דאיהו שלמא דעלאי ותתאי. [-תרגום: בא וראה, אין העולם עומד אלא על השלום ומה הוא? שבת שהוא שלום של העליונים והתחתונים)]. ואמר [-רבי מנחם מנדל מרימנוב] שהוא יום השביעי המבטל קליפה השביעית שמנה שלמה המלך עליו השלום (משלי ו, טז) " שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא ה' וְשֶׁבַע תּוֹעֲבַת נַפְשׁוֹ" – אשר השביעית היא "וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים" ובקדושה הוא שבת שלום".
