מותו של כל חייל הוא חושך על פני תהום, פצע שאי אפשר להכיל.
כשמתים יחד, בשורה לאחר שורה, שני תלמידי חכמים – שאול מויאל והרב אבי,
שניהם ה' יקום דמיהם – ומשאירים שתי אלמנות יקרות ו-18 יתומים,
זה אירוע שאי אפשר לעמוד בפניו וללא מילים.
אבל אני חש, שנה אחרי שפרצה המלחמה, שהגיע רגע המפנה.
רגע שבו עם ישראל כולו מפנה את הקשר בין עבודת ה'
לבין יציאה לחזית ולמלחמה – מאחד אותם לדבר אחד.
כשאנו אומרים כל יום "אשרינו שאנו משכימים ומעריבים פעמיים"
ונושאים את שמע ישראל, חותמים בברכות "קדש את שמך" ו"ברוך אתה ה'",
קיים קשר עמוק בין קידוש ה', אהבת ה', ויציאה למלחמת ישראל.
דבר זה ניכר רק אצל משה רבינו, יהושע, רבי עקיבא ותלמידיו.
הדוגמה הזאת מייחדת את עם ישראל והקשר בין עבודת ה' למלחמה.
יש תחושה חשובה – לשם מה נהרגים אנשים במלחמות, איזה עם אנו צריכים?
עלינו לזכור, שלולא אלה שעומדים בחזית ומחלצים עצמם למלחמה,
היה כאן חורבן גדול לאין שיעור, כמו בהשמדת יהדות אירופה.
האיום אינו רק חיזבאללה וחמאס, זה ציר שהולך מאיראן לצפון קוריאה ולמדינות נוספות.
המנהרות החצובות בנגב הן עבודת מהנדסים צפון קוריאנים.
הציר אומר: "ולא ייזכר שם ישראל עוד", והלוחמים שעומדים בו,
מנעו בגופם את האסון הגדול.
אזכיר דבר ששמעתי ממורינו הרב יוסי רימון, בשכונתנו:
כשבני ישראל ניצבו מול ים סוף, הקב"ה אמר "דבר אל בני ישראל ויסעו".
נחשון בן עמינדב קפץ ראשון לים, חלוץ אמיץ ואמיץ מאוד.
הרב רימון אמר לי, אם זה היה היום, עשרות אלפי אנשים היו קופצים בדיוק כמוהו.
בראשם עמדו הרב אבי, שאול מויאל ואחרים שביצעו את המעשה.
ההבנה הזאת, הפנמת הדבר שהקב"ה אמר, היא כאב עמוק ולא פשוט.
יחד עם הכאב, הפירות והמורשת תמשיך להתבטא.
כולנו עוד נראה את תוצאות מורשת רב שמחבר בין לוחם למשפחה.
זו מורשת שאי אפשר לדמיין היום, אבל אי אפשר יהיה בלעדיה ביום הבא.
